Holy Shirt, חלק שני: השפלה

 לעוד פוסטים בנושא, לחצו כאן וגם כאן 

אם החולצה של "הכוסית בת 22" מהפוסט הקודם היא כמו הציורים שאפשר לראות בהם שני דברים – נגיד אישה זקנה או ילדה צעירה (http://www.lyyn.com/news/newsletter/images/woman-girl.jpg) – אז חולצת "לא יתכן שנושפל" היא כבר מבחן רורשאך.

כל אחד רואה בחולצה מה שהוא רוצה, ובהתאם לחייו ולסיטואציה הוא משליך את הפרשנות שלו על האמירה שמרוחה עליה, אמירה שנדמית מספיק אבסטרקטית ורחבה כדי להכיל בתוכה את כל הפרשנויות.

דוגמאות לא חסרות לי. ליד האוהל של גלעד שליט, מספר אנשים הנהנו בהסכמה ואמרו "נכון, באמת לא ישפילו אותנו, גלעד שליט יחזור!" אחד הבאסטיונרים בשוק צעק לי "אבאל'ה, אין שום השפלה בעולם, ברוך השם! אלוהים איתנו." ברחוב שלי מישהו שאל אותי האם ההשפלה היא "ההדחה של מכבי חיפה מליגת האלופות עם 0 נקודות ו-0 גולים." אישה בתחנה המרכזית תהתה האם זו "מחאה נגד הגישה האגרסיבית של פקחי הרכבת הקלה."

וזה לא עוצר כאן. כבר נשאלתי האם החולצה היא ביטוי למרד חברתי, כלכלי או מדיני; האם ההשפלה אישית, גזעית או מגדרית; האם הפילוסופיה של החולצה היא ניהיליסטית, מרקסיסטית או אולי סתם פוסט-מודרנית; ומתי ההשפלה, לא משנה איזו, תיגמר.

                                                .

הפתרון, כמו הרבה דברים בחיים, הוא מאוד פשוט. זו חולצה מהצבא, ואת המשפט אמר חסן נסראללה באחד מנאומיו אחרי מלחמת לבנון השנייה (והציטוט מבוסס על זיכרון אישי עמום שלי): "קחו לנו את הבתים, את הנשק, את האדמות, קחו לנו אפילו את החיים, אבל דבר אחד אל תיקחו לנו – את הכבוד. לא יתכן שנושפל."

                                            .

דווקא בשל פשטות הפתרון, אני לא נוהג לגלות את האמת על החולצה. בפעם היחידה שגיליתי את זה ב'לייב' האדם ששמע את התשובה כל כך התאכזב, שהתחרטתי מיד. אני מעדיף לתת לכל אדם למצוא בחולצה מה שהוא מקווה למצוא, מה שחייו מכתיבים לו למצוא, מה שהעולם רוצה שימצא. ולכן, התשובה שלי לכולם היא תמיד "כן."

אז כן, גלעד שליט יחזור (חזר). כן, אין שום השפלה בעולם, ברוך השם. כן, מכבי חיפה הושפלו. כן, אני מוחה נגד הפקחים. כן למרד החברתי, הכלכלי והמדיני. כן לקץ ההשפלה האישית, הגזעית והמגדרית. כן לכל פילוסופיה שתבחרו. וכן, ההשפלה, לא משנה איזו, בסוף תיגמר.

Holy Shirt, חלק ראשון: כוסית

גיסי נתן לי חולצה במתנה לפני כמה שנים. בצידה הקדמי מצויר פיינט גינס חתיכי ושחרחר, ומעליו מצוין המאורע בו הוענקה החולצה – "הכּוֹסית, יום הולדת 22, since 1982", כאשר במקום במקום האות ס' מצוירת כוס יין. הצד האחורי, לעומת זאת, כולל רק מלל, שם רשום בפשטות "הכוסית בת 22".

אני לא יודע האם המילה כוּסית (עם שורוק), במשמעותה הסקסיסטית/פטריארכאלית/מחפצנת/מחמיאה (?), הייתה בכלל בשימוש בשנת 1982, ובמידה וכן הייתה בשימוש – האם הקונוטציה הראשונה שהייתה עולה אז לקורא היא זו הגסה/מגעילה/דוחה/מפרגנת (?) ולא זו של, ובכן, כלי קיבול לנוזלים (שזה גם עשוי להישמע גס לחלקכם. לי לא. תעזבו אותי, נו).

אני גם לא יודע מה חשב לעצמו פאב "הכוסית", אי שם בתחילת שנות ה-80, כשהחליט לקרוא לעצמו כך. האם הוא באמת שיחק על הדואליות של המילה, או שסתם קרא לעצמו כך כי הוא פאב, ויש בו כוסות יין, ואנשים שותים בו יין מהכוסות הללו.

אני כן יודע שב-2004, כשנחגג יום הולדתו ה-22, המילה הנוראה(/אני מקווה שהבנתם את הבדיחה, אני לא הולך לחזור עליה שוב) כבר הייתה נפוצה עד מאוד. אני גם יודע שבגב החולצה המילה 'כוסית' לא מנוקדת, ככל הנראה מתוך מחשבה ובכוונה תחילה.

ואני הכי יודע שכיום, אם וכאשר אני לובש את החולצה בפומבי, כולם ישר חושבים שאני סוטה, או לחילופין שהייתי ביום הולדת של מישהי נרקיסיסטית שחובבת שיכר אירי.

כשרק התחלתי ללבוש אותה, חשבתי שכפל המשמעות משעשע ומאוד נהניתי מתשומת הלב, בעיקר כשאנשים ראו קודם את הגב. לאחר שהם התבלבלו, הראיתי להם את החזית והם חייכו בסיפוק.

לאחר זמן מה, קצת עייפתי מהעניין. מסתבר שמאגר הבדיחות שאנשים יכולים להמציא ולשלוף בנושא הוא די מוגבל, ודי לא מצחיק. "חה, אתה באמת כוסית!" "חה, אתה ממש לא כוסית!" חה, אתה בכלל לא בן 22!" "חה, חה חה חה! חה חה! אני ליצן!!! כתוב לך כוסית על הגב!!! כוסית!! זה גס!!!" אז החלטתי ללבוש את החולצה לעיתים רחוקות, ועדיף בפורום של אנשים שכבר got it all out of their system או כשאני בבית.

לפני כמה שבועות יצאתי לזרוק את הזבל כשהחולצה לגופי, כשחבורת בנות דתיות החלה לגעות מאחוריי, בקולות שנשמעו בערך ככה: "אוווווו? אההההה? מההההה? ווווווואאאאאטטטטט?" אחרי שהזבל הושלך הסתובבתי עם הפנים אליהן, וקולות הגעייה התחלפו ב"אווווו!!!! אהההההה!!!!! חיחיחיחי!!!!" ואני? מה נותר לי לעשות? געיתי יחד איתן. זה דווקא היה נחמד, ואפילו משעשע.

וכך האמון בחולצה חזר, והחלטתי לחזור וללבוש אותה בתדירות גבוהה. אם הצלחתי לגרום לחבורת בנות דתיות למבוכה, הרי שחולצה זו עשתה את שליחותה.

Red

 קטע שכתבתי שנה שעברה לקורס "כתיבה יוצרת" בחוג ספרות אנגלית באוניברסיטה.

"Why are you carrying a rifle?"

                                                                                           .

It was the end of a long week, and I was sitting in a deserted bus stop on my way home from the army. My eyes, which were focused on a red and green brick in the pavement, were almost closed; my head was tilting up and down; and I was slowly submitting myself to the odd sense of falling asleep.

While I was being drawn more and more into the twilight zone, I heard that weird sentence again. "Why are you carrying a rifle? That is so strange."

I lifted my head up, and saw no one in front of me. I looked around, and the bus stop was empty. 'You're losing it, man. You're hearing voices,' I said to myself and started dozing off again.

                                                                                           .

"Do you mind if I take your picture?"

                                                                                            .

Here is that voice again! Where is it coming from? Then, suddenly, I saw someone standing in front of me. He was probably standing there all along, and I could not notice him because I was snoozing; nevertheless, in that moment it seemed like he came out of nowhere, as if it was some kind of divine epiphany.

So there he was – a middle aged man, short and pale. His hair was red, his eyes were green, and his shoes were brown. He was carrying a camera that looked like a time machine – it was made entirely of wood, had a spinning handle on its one side and a huge lens on the other. There he was, standing in front of me, and gazing at my rifle.

                                                                                            .

"Ha?" I wittingly replied to his request.

"I never saw someone sitting in a bus stop, in the middle of the street, in the middle of the day, carrying a rifle," he said.

His accent sounded British. I gathered every possible shred of concentration left in my brain, and came to a conclusion: he is a tourist, probably from England.

"Ah, well, this is pretty common in Israel," I said. "If you'll come to this bus stop on Sunday morning, you will see dozens of soldiers just like me."

"Even if I will see more soldiers carrying riffles, you'll still remain the first. So you may think there are dozens like you, but to me you are unique," he replied in a Robin Sharma kind of way. Perhaps he will also give me his Ferrari, or at least a second chance to sleep.

"Nah," I (once again) wittingly replied to his admiration. "I'm not unique. I'm not even a fighter. I'm in a classified intelligence unit; I don't really get to use it."

"Do you mind if I take your picture?" he asked me again, ignoring my last remark. "This is something I really want people to see."

I agreed, and started posing – I held the rifle in both hands, glanced at the horizon, and smirked. And so I sat there and looked at blue sky turning red, while this weird fellow operated his magic picture box.

                                                                                            .

"Here's my card," he said when he was done, "send me an email and I will send you the pictures after I'll develop them." We shook hands, and he disappeared.

I looked at the card. There was nothing written there except for his email address. 'What the hell,' I thought when I got home and sent him an email, in which I wrote: "Hey, I'm that soldier from Israel. I'd love to see those pictures you took." A few second later, I received a 'failed delivery notification'.

"Asshole," I said out loud, and went to finish what I started at the bus stop – sleeping.

                                                                                            .

A couple of months later, just a few days after I finished my military service, I saw a recently received email in my "spam" folder. I was about to delete it, when some weird urge stopped me from doing so. Another divine epiphany, or something, I presume. I opened the attachment, and to my amazement I saw two things: one was a picture of me – sitting in a bus stop, holding my riffle, glancing at the horizon, and smirking; the other was that picture printed on a huge canvas, hanging on a red wall in a gallery next to other pieces of art.

 "Are you sure you are not unique?" were the only words written in that email; words that are echoing in my head since then. 'Maybe I am unique,' I thought to myself, 'even in things that seem completely ordinary to me.' I guess that sometimes you need this kind of drowsy and surreal experience to remember that.

בדיחות. קרש., או: דוקטור, תציל אותי

"מה, ל"ג בעומר היום? איזה קטע." זו המחשבה היחידה שעברה במוחי ביום רביעי האחרון בנוגע לחג הקרשים והעשן. אמנם גם עבור חילוני כופר שכמותי החגים הם חשובים וחלקם גם מהנים מאוד – כל עוד אין להם קשר לגפילטע פיש, מנת המזון המדכאת ביקום – אבל בחלוף הזמן הם קצת נדחקו הצידה.

בתיכון אתה יודע מתי החגים כי הם חופשים, בצבא אתה יודע מתי החגים כי הם אופציה לחופשים, ובעבודה אתה יודע מתי החגים כי ככה תוכל לחכות לבונוס או מינימום סט של צלחות ב-30 שקלים מהמשביר. ומה היום? שוכחים. שכחתי מל"ג בעומר לגמרי, כנראה מפני שאני כבר לא מחפש תירוץ לגדל זקן בלי פטור.

אז אחרי שמחשבת "איזה קטע" עברה לי בראש, הנחתי אותה בצד ליומיים מבלי להיכנס להתקף אפליפסיה נוסטלגי רחב היקף. ואז היום זה נחת עליי, מסיבה מאוד ספציפית.

ל-י' היה מנוי לעיתון 'מעריב לנוער', ובל"ג בעומר בימי החטיבה הוא היה מביא איתו ערימה אינסופית שלהם למדורה. לפני העלאתם על המוקד בכדי שיבעירו את קרשינו ויחממו את מרשמלוינו, העיתונים הללו שירתו מטרה נעלה אף יותר: חינוך. ליתר דיוק, בידור.

כל אחד מאיתנו היה תופס גיליון, פותח במדור 'על בנים ועל בנות', ומקריא שאלות ממנו. כמעט בכל גיליון היו שתיים או שלוש שאלות שנשמעו בערך כך:

"התחילו לצמוח לי שיערות מתחת לבית השחי. האם זה נורמלי?" – ד', בן 3.

"הלכתי לגן הבוטני וראיתי המון צמחים. יכול להיות שאני בהריון?" – ג', בת 11.

"לכל הבנות אצלנו כבר יש שדיים מפותחים מאוד, ורק לי לא. האם הכל בסדר איתי?" – ס', בת 6.

"הגעתי לגיל 14 ועוד לא קיבלתי מחזור. יתכן ויש לי מחלה?" ט', בן 14. כן כן, קראתם נכון. בן 14.

"היום ראיתי חתול נדרס במעבר חצייה. האם זה מדבק?" – שקר, בן שקר. התשובות, אגב, לרוב כללו את המנטרה הנהדרת "זה תהליך טבעי של הגוף, פנה/פני לרופא."

כך קראנו גם בכינו (מצחוק). באותה תקופה גם אני הייתי ילד, גם אני הייתי סקרן, וגם אני התחלתי לגלות את מכמני גופי ואת מסתרי המין השני, אבל בחיים לא חשבתי שהחזקת ידיים עם בחורה נאה שווה ערך ליחסי מין מלאים.

נכון?

לא, זה לא שווה ערך.

ידעתי את זה.

בכל מקרה, זה לא היה שעשוע מתנשא. לא צחקנו על ה'שואלים', אלא על 'מעריב לנוער'. הלא הומור משובח מבוסס פעמים רבות על חוסר הבנה וידיעה – מישהו אחד לא מבין או יודע משהו שכל שאר הקהל כן – ו'מעריב לנוער' ניסו לכוון לשם: "היי קידס! הנה שאלות מטופשות שאף אחד לא באמת שאל! ככה אתם 'תחכימו' ובעיקר תרגישו חכמים על אחרים!" אך למעשה, הבדיחה הייתה על חשבונם. הם אלו שהיו חסרי ההבנה והידיעה.

מעולם לא האמנו שמישהו באמת שואל את השאלות הללו. לא הרגשנו חכמים יותר בזכות טיפשותם של אחרים; הרגשנו חכמים יותר מפני שעלינו על הטריק המלוכלך – זה העיתון שחשב שאנחנו טיפשים, והוא זה שהמציא שאלות כדי שנרגיש יותר טוב עם עצמנו. אז הוא הצליח. הרגשנו יותר טוב עם עצמנו. בעיקר כשצחקנו על 'מעריב לנוער', שהקדיש מדור שלם להענקת פתרונות לשאלות שמעולם לא נשאלו.

במובן הזה, לשריפת הגיליונות הייתה משמעות סימבולית חזקה בהרבה מהצורך הפרקטי. כשהם בערו, זה הרגיש נכון. Burn in hell, you liars.

אבל אולי אסור שאהיה כזה נחרץ. אולי באמת היו גדודים של בני תשחורת שתהו מה הסיכוי להידבק באיידס מאכילת קטשופ. אז הנה, רק למקרה ואני מגזים, תשובתי לאחת מהשאלות שאני אוצר בליבי עד היום ואפילו זוכר במדויק (תפסתם אותי, את הקודמות המצאתי): "יש מישהי יפה בכיתה שלי שאני מאוד מחבב, אבל אני שמן ויש לה ידיד. מה לעשות?"

הרשה לי, באיחור של עשור וחצי, לענות לך, שמנמן חביב: תפסיק לאכול זבל ותעשה דיאטה. ולגבי הבחורה: עזוב אותה. אבוד לך. יש לה ידיד. She's practically married. זה תהליך טבעי של הגוף. פנה לרופא.

מסעות אוון בארץ הלבבות

אם אתם חברים בלהקה אמריקאית/קנדית שזקוקה לעזרה ב-string arrangements – הלחנה וניצוח על מחלקת כלי מיתר, בתרגום נוראי – אוון פאלט הוא הבחור שלכם. כבר שנים רבות הוא ידוע בתור ה-go-to-guy של להקות כמו "ארקייד פייר", "מאונטיין גואטס", או "ביירות" (איך עד היום לא כתבתי על אף אלבום שלהם, איך?), ואת הרגעים המרשימים בהם רועמים הכינורות והויולות ברקע הם חבים לו.

אבל אוון לא פראייר שרק דואג לאחרים, ופעם בזמן מה הוא מוציא אלבום משלו. עד לפני כמה שנים כינה עצמו Final Fantasy, אבל אחרי ויכוח משפטי עם החברה שייצרה את משחק המחשב בעל השם הזהה, החליט להוציא אלבום ראשון תחת שמו האמיתי. ואיזה אלבום מדהים זה.

זה לא שהוא לא נשמע כמו שום דבר ששמעתי בעבר. אוון לוקח כלי נגינה יחסית סטנדרטיים (כינורות, אבובים, צ'לו וכו'), מלחין שירים עם מבנים ברורים (פחות או יותר), ושר בקול חצי-אופראי כמו שהסולן של "ביירות" (איך?!?!?!?) שר. אבל משהו באלבום הזה כל כך מוזר, כל כך ייחודי, כל כך סוער, כל כך עוצמתי, שזה נשמע כמו הדבר הכי מקורי שיש.

זו דוגמא יוצאת דופן לשלם שגדול בעשרות מונים מסך חלקיו. בשל העובדה שזה אלבום של מלחין קלאסי שהחליט לכתוב שירי פופ, המאזין מרוויח את הטוב משני העולמות. וכולם יודעים שטוב משני העולמות זה, מתמטית, יותר מאשר טוב מעולם אחד.

 שם הזמר: Owen Pallett

שם האלבום: Heartland

קישור להורדת האלבום:

 http://rapidshare.com/files/335389190/owenpallett.rar.html

שירים שכדאי להתחיל מהם:

http://youtu.be/ZSE9Cty2DPQ Lewis Takes Action

http://youtu.be/QsjfqFksfgU Midnight Directives

 http://youtu.be/kzmS3bhbyE8 Tryst With Mephistopheles

עצמאות, חלק שלישי: עצימת עיניים

תעצום עיניים.

תשחרר.

תשתחרר.

אני מגיע ל"בלוק", מועדון תל אביבי נחשב, כדי לראות סט של אפארט, מוזיקאי גרמני שאני מחבב עד מאוד. ייקח עוד זמן רב עד שהוא יעלה. פרט לפיזוזים, אני מנצל את הזמן כדי לבחון את הסובבים אותי.

כשאני מגיע למקומות המוניים – שוק, תחנות אוטובוס, שדות תעופה, בתי בושת – אני הופך להיות הרובוט מ"שליחות קטלנית", רק יותר שרירי ועם פחות מבטא. אני סורק כל אדם שסביבי, ועושה לו פירוק אנליטי מהיר וחד. ההבדל הוא, שלשוורצנגר מוצגות עובדות; לי, רק השערות וספקולציות.

הנה מישהי שבטח עמדה שלוש שעות מול המראה כדי להיראות כאילו היא התלבשה ברישול. כל מילימטר בתלבושת שלה מדויק. היא יותר רובוטית ממני.

הנה מישהו עם תספורת משונה. הוא נראה כמו מקגיוור, רק שהשילוב המקורי שלו בין אביזרים הוא לא בין מסטיק, חוט דנטאלי ונוזל עדשות בכדי ליצור פצצה גרעינית, אלא מעיל ג'ינס ונעלי מוקסינים שיוצרים לו מראה אייטיזי קומפלט. גם אצלו הכל מכוון. מדויק. מדוקדק.

הנה מישהו שלובש חולצה מכופתרת-משובצת, ג'ינס וטבע נאות. אם זו הייתה מסיבת קיבוץ, הוא ככל הנראה היה לובש סנדלי שורש וחולצת סוף מסלול. גם אלו שלא 'משקיעים', לכאורה, פועלים לפי איזה דפוס חשיבתי מסוים שאותו אימצו, בהשקעה כזו או אחרת.

הנה הבחורה הלא מרוצה בעולם. היא לא רוקדת בכלל. היא כל הזמן עם ידיים משולבות, מתלוננת בפני חברות שלה על המוזיקה, על החום, על המחירים. נראית כמו בחורה כיפית, בסך הכל.

הנה איזו אחת עם חולצה נוצצת עד סינוור. אפילו לכדור דיסקו העצום שמעלינו אין כל כך הרבה מראות. זו בטח חולצה מטאפורית, רסיסים של מראה שבורה שאמורים כלפי חוץ להראות לך, המתבונן, את עצמך בזווית אחרת, כשלמעשה היא מציגה את הפנים השבור של אותה בחורה ממש.

הנה, אה, מי זה? למה הוא רוקד ככה בלי פוזה? איך הוא כל כך שקוע בעניין הזה? לעזאזל, אני לא מצליח לפרק אותו. לא. מצליח. לפרק. קריסת. מערכות. מצב. חירום. Mayday.

די.

תעצום עיניים.

תבין – כמו שאתה מפרק את כולם לגורמים, כך הם בטח מפרקים אותך. כן, אותך, אתה, עם הג'ינס היעני-משופשף שלך; עם נעלי האדידס שקנית כי הן היו נוחות ונראו טוב אבל אולי עבור אחרים הן מלאות בפוזה; עם חולצת "כלבי אשמורת" שלך, שהיא רפרנס תרבותי היפסטרי פסבדו-מגניב; ועם החולצה השחורה המכופתרת מעליה, שבטח סתם זרקת על עצמך כדי להיראות חגיגי.

אף אחד לא חסין. גם לא אתה. דווקא זה צריך להפוך את כולם לחסינים, לפחות לזמן מה.

כולנו שופטים אחרים ונשפטים על ידם, אבל אולי די. קצת. קצת די. כי כולנו ילדים גדולים. כולנו עושים מה שאנחנו רוצים. כולנו חופשיים, עצמאיים, בעלי הכוח לעשות מה שברצוננו. אם אנחנו בוחרים להיות מדויקים, מדוקדקים, מרושלים, מפושלים, אייטיזיים, כפריים – זו בחירה שלנו.

לא בכל המקרים עצימת עיניים שווה התעלמות או הכחשה. לפעמים צריך לעצום אותן פשוט כדי להיות לגמרי שקוע בתוך משהו, שקוע באמת. להיות אדון לעצמך.

תעצום עיניים.

תשחרר.

תשתחרר.

עצמאות, חלק שני: עיקול שפתיים כלפי מעלה

עברתי הרבה תהליכים, מעניינים יותר ופחות, עמוקים יותר ופחות, עד שהגעתי למקום בו אני נמצא כיום בכל הנוגע לכתיבה. זה התחיל בסיפורים קצרים, המשיך במיילים משועשעים ומפורטים עד אימה מדרום אמריקה שנשלחו לרשימת תפוצה ענקית, ועבר דרך הכתיבה בבלוג שהיוותה את נקודת הציון הראשונה מבחינת תפוצה שמעבר לידיעתי.

העניין הזה היה קריטי. מכאן והלאה, התחלתי להתרגל לרעיון שלא רק אנשים שמכירים אותי ו(בתקווה)מחבבים אותי קוראים את מה שאני כותב – עובדה ש, ללא ספק, משפיעה על צורת הקריאה שלהם – אלא גם אנשים שאין להם מושג מי אני. הם ישפטו אותי על בסיס מה שאני כותב, איך שאני כותב, הנושאים עליהם אני בוחר לכתוב, והוייב הכללי שאעביר להם.

המאבק הפנימי היה לא קל. בחוכמה קטנה שבדיעבד אני יכול לומר כיום, כשנה וחצי מאז אותה התחלה, שבכל פעם שהתיישבתי לכתוב הייתי 'קרוע' בין הרצון האמיתי לכתוב לבין הרצון שכולם יאהבו אותי.

הצורך העז להפגין את המודעות העצמית הגבוהה שלי לסיטואציה השתלט עלי בהתחלה; זה היה מצחיק, ומהנה, ונכון מאוד לאותו רגע, אבל זה לא יכול היה להחזיק, מבחינתי לפחות. עם כל הציניות וההתחכמויות והמודעות, אני כותב על דברים פשוטים ואמיתיים מהחיים שלי, כי זה מה שאני יודע. כפי שאני מתחבר לכתיבה אישית, כך אני מצפה שאנשים יתחברו לכתיבה שלי, והם לא יוכלו לגמרי להיכנס לזה אם הם כל הזמן יחשבו שאני ציניקן.

לאט לאט התגברתי. נחשפתי. הייתי מוכן לשים יותר ויותר מעצמי על הנייר הוירטואלי, ולהסתכן בכך שאולי לא כולם יתחברו לזה. כן, מבחינתי זה היה, ועדיין, להסתכן; להיחשף בצורה כזו ולקבל תגובות קרות זה משהו שלא היה לי פשוט להתמודד איתו.

היום אני מרגיש יותר מיומן, פחות משועבד למודעות העצמית, ובעיקר יותר עצמאי. כל ההתגברות הזו היא, מבחינתי, שוות ערך לעצמאות במובן הכי נקי של המילה. החופש לכתוב את עצמי בכל פעם מחדש, מבלי לחשוש מהתגובה. יהיו מספיק שיתחברו, ויהיו תמיד כאלה שלא. זה בסדר.

בחצי שנה האחרונה, במקביל לכתיבה הסיקורים באתר "ג'רוזלם סיטי" וההשתתפות בתחרויות כתיבה אני גם כותב טורים בעיתון "לסטודנט", שמופץ בחינם ובלא-יודע-כמה עותקים לכל אדם שיודע לקרוא, קרי תפוצה עצומה של אנשים 'זרים'. המזל, אותו כמובן קבעתי לעצמי, הוא שאל הטורים הללו הגעתי בדיוק כשהייתי צריך להגיע אליהם, ובדיוק כשרציתי.

ולכן, לראות באוטובוס מישהי שלא מכירה אותי, יושבת וקוראת את הטור בעיתון ומחייכת לעצמה חיוך רחב, זו המחמאה הכי גדולה שאני יכול לקבל. בחיוכה, מבלי שתדע, היא הכריזה מחדש על עצמאותי.

עצמאות, חלק ראשון: הושטת יד

הושטת יד, עם או בלי הדגשת האגודל (או האצבע). ציפייה. המתנה. אכזבות, אכזבות חוזרות ונשנות. אך כשמגיע הניצחון, הוא סוחף. הוא מספק. הוא משכיח את כל מה שהיה לפני כן.

הרוטינה הזו של עצירת טרמפים הייתה לחם חוקי בתיכון עד שקיבלתי את הרישיון הנכסף. מתוך ידיעה שזה אקט שאנשים רבים מחשיבים כמפוקפק, ובשל העובדה שאת רוב הטרמפים עצרנו בשעות לילה מאוחרות או בוקר מוקדמות (ככה זה, מסיבות, בלגנים, אל תשאלו), קבעתי לי כמה כללים ברורים: אף פעם לא עוצר לבד; לא עולה על רכב שעונה לשאלה "לאן אתה נוסע" ב"לאן אתה צריך"; ובעיקר, מקשיב לאינטואיציה הבריאה שלי.

באחת מההמתנות הממושכות ביותר שהיו לנו לטרמפ – לא פחות מ-35 דקות – ש' ואני הבטחנו, מתוך תסכול תהומי, שכשלנו יהיה רישיון אנחנו "נעצור לכל הטרמפיסטים." פשוט לא הצלחתי להבין את זה – בן אדם נוסע ברכב, יש לו מקום פנוי, מה אכפת לו לעצור לכמה ילדים לא מזיקים? מה, זה שאני שם ג'ל בשיער הופך אותי אוטומטית לפורע חוק שצריך להשאיר עזוב בצד הדרך? אני לא אהיה כזה. אני אהיה שונה. אני אעצור, ללא איפה ואיפה.

ש' נשבר די מוקדם לאחר שהחל לנהוג, אבל אצלי ההבטחה הזו החזיקה לא מעט שנים. שחור, לבן, רזה, שמנמן, ג'ל בשיער, שרשר על צוואר – כולם זכו לשבת לצידי ברכב אם רק הושיטו יד.

וזה דעך. עם השנים, הפסקתי לעצור לכולם, ולאחר זמן מה הפסקתי לעצור בכלל. פתאום הבנתי את אותם אנשים שכל כך העליבו אותי מבלי ידיעתם; כל עוצר טרמפים נראה לי לפתע מאיים, מוזר, או סתם כזה שאני לא רוצה לצרף לנסיעה שלי. מה אני צריך צרות.

                                                          .

היום נסעתי בחזרה מעל האש של יום העצמאות, והתחלתי להרהר בעניין הזה מחדש. מה קרה לי עם השנים? איך נהייתי אותו 'מבוגר' מעצבן שסלדתי ממנו בילדותי, שהבטחתי ל-ש' ולעצמי שלא אהפך אליו? אני עצמאי, למה אני לא מנצל את הכוח העצום שמגיע עם זה בכדי לתרום לאלו שהם less fortunate? האין זהו אחד מהיסודות הפונדמנטליסטיים של עצמאות?

באקט קוסמי צפוי, כשהגעתי לכניסה ליישוב היקום החליט להעמיד שם אדם עם גופיית סבא, ראסטות ותיק טיולים ענק, שהושיט את ידו. קלטתי את הרמז, והחלטתי להושיט רכבי בחזרה.

עצרתי, אמרתי לו לאן אני נוסע, הוא הודה לי נמרצות ונכנס למכונית. את שלוש דקות הנסיעה העברנו בשתיקה. לא חשתי צורך לדבר; הרגשתי טוב עם עצמי ועם השתיקה הזו. אני כנראה לא אחזור למנהגי הנושן, ולא אעצור לכל טרמפיסט שיושיט ידו לכיווני. ובכל זאת, עכשיו, ברגע זה, עם מה שעשיתי, עם המיני-מחווה הפשוטה הזו, שלא דרשה ממני מאמץ ועזרה מאוד לאחר, הרגשתי טוב.

כשהוא ירד מהמכונית, הוא שוב הודה לי נמרצות. השבתי לו בברכת "יום עצמאות שמח," והמשכתי לנסוע.

בדרכים

 מסיבת הרווקים של ת' הייתה יותר בכיוון של גיבוש או טירונות רווקים – עשינו סנפלינג  בנחל רחף. הטיול עצמו היה נפלא ומהנה במיוחד, והנה שלוש אנקדוטות מהדרך אל  המסלול ובדרך חזרה ממנו.

 כנסו כנסו

היינו צריכים להגיע למסלול בשעה מוקדמת מאוד, וזאת כדי להימנע מלטייל בחושך, כדי להספיק לפגוש את מסיבת הרווקות בהמשך היום, וגם כנראה כדי לספק איזה צורך פנימי-אינטנסיבי של המארגנים.

אז קמתי ב-4:30. זו שעה שאני רגיל ללכת לישון בה. אני אישית לא אוהב לקום משעון מעורר ולא אוהב לקום מוקדם. השילוב של שניהם הוא קטלני עבורי. מה אני לא אעשה בשביל חברים.

התארגנתי בעצלתיים, אמרתי שלום ל-נ' המנומנמת (שהמהמה משהו בתגובה) והלכתי לקחת מונית כדי להגיע למקום המפגש בו אמורים לאסוף אותי. לאחר כמה דקות מונית עצרה, העמסתי עליה את מעט הציוד שהיה לי ואמרתי לנהג "קח אותי לכניסה לעיר בבקשה."

המונה הופעל, דוושת הגז נלחצה, ואז הנהג שאל "למה אנשים קוראים לזה הכניסה לעיר? אתה עכשיו תצא ממנה. למה לא אמרת 'קח אותי ליציאה מהעיר'?"

איזו שאלה מעניינת, עמוקה אפילו. הייתי קצת בהלם שמעולם לא חשבתי על זה ככה. בתוך רגע אחד התעוררתי לחלוטין.

"אתה ממש צודק," עניתי לו, "כעקרון צריך להתאים את השם למטרה. כשתצא מהעיר תקרא לזה יציאה וכשתיכנס – כניסה. אבל בעצם, כשאני חושב על זה, אני מעדיף להגיד כניסה כל הזמן בכל מקרה. יש משהו יותר אופטימי בכניסה, איזו הבטחה להתחלה חדשה, משהו שעוד יקרה ושלא מיצה את עצמו. אתה מבין?"

הנהג לא ענה לי. היה לי נדמה שהוא התחרט שהוא בכלל שאל את השאלה הזאת. כנראה שבשעה כזאת, אפילו לנהגי מוניות אין כוח לחפירות.

 כל העניין

לאחר 8 שעות של טירוף חושים – שכללו סנפלינג, שמחת חיים, צחוקים והמון המון אנקדוטות ואמירות גסות, חלקן על גבול הטרדה בהסכמה (שזו, אגב, ההוכחה הכי טובה לכך שגברים נהנים ביחד) – הגענו בחזרה לחניון של תחילת המסלול. או שמא סוף המסלול. לא ניכנס לזה שוב.

באקט של גאוניות צרופה, החברים שארגנו את הטיול שלפו צידנית עמוסה בקרח ובבירות קרות. לא ידענו את נפשנו מרוב אושר, ו-ת' ואני שתינו לא פחות מליטר וחצי במחצית השעה עד שיצאנו לדרך.

כך ישבנו על איזו גבעה קטנה בסמוך למכוניות, כשבירות קרות ביד ובגרון, ובהינו. לפנינו ים המלח, מעלינו שמיים תכלכלים ומימין ומשמאל רק חול וחול (אמנם לקחתי קורס אבני פינה בגאולוגיה, אבל זה לא אומר שאני באמת יודע להבדיל בין סוגי סלעים. הכל חול מבחינתי).

בהינו ושתינו, שתינו ובהינו.

בראש רץ לי השיר הנפלא "בצהרי היום" של מאיר אריאל ודיוויד ברוזה. יש רגעים קטנים בחיים, בהם אתה פתאום מבין על מה שיר מדבר, מבין במובן רגשי עמוק, דרך איזה חיבור לא אמצעי. גם אם מה שאתה מבין הוא לא בהכרח מה שהתכוון המשורר, אתה עדיין מבין.

בהינו ושתינו, שתינו ובהינו.

"היי היי, כל העניין הוא לשתות משהו קר בלב מדבר."

אמן.

 סרח, עודף

יצאנו מהחניון מבושמים וטובי לבב, בדרך לתחנה הבאה באימון-מתקדם-רווקים שלנו, קצת לפני קבלת כומתת הנישואין המיוחלת. לאחר נסיעה לא קצרה עצרנו לרענון בתחנת דלק, ואני שלפתי לי טילון מהמקרר.

בקופה, המוכר אומר לי "13 שקל."

"13 שקל?"

"כן."

"באמת?"

"כן."

"איך? זה ממש ממש יקר!"

"מה אתה רוצה שאני אגיד לך?"

"תגיד שזה יקר!"

"(צוחק) אין מה לעשות."

שלפתי בכניעה שלושה מטבעות של חמישה שקלים והבאתי למוכר המשועשע. הוא החזיר לי עודף, ויצאתי מהחנות לשבת עם כמה חבר'ה בספסלים המטונפים ליד משאבת האוויר. פתאום שמתי לב שקיבלתי בחזרה שלושה שקלים עודף כשהייתי אמור לקבל שניים. כך יצא ששילמתי 12 שקלים על הטילון.

קמתי מתוך כוונה להחזיר למוכר את העודף המיותר, ואז חשבתי בקול רם: "כשנותנים לי יותר עודף מאשר מגיע לי אני תמיד מחזיר, אבל הפעם לא בא לי. לא מגיע להם. זה נורא יקר." כולם צחקו, והתחילו לחשוב על עוד דברים שאפשר לעשות כנגד יוקר מחירים. מישהו אפילו הציע לשדוד את הסופר כדי להראות להם מה זה.

הבנתי שהם ציניים וגם שלא באמת אכפת להם, אבל הם נגעו בנקודה נכונה. אין לי שום הצדקה לקחת עודף שלא מגיע לי. אז מה אם זה יקר. זו בעיה שלי. אם בחרתי לקנות טילון ב-13 שקלים, אני צריך לשלם את המחיר. Literally.

באתי לחלון הקטן ליד הקופה שפונה לכיוון משאבות הדלק, והגשתי שקל בחזרה למוכר. "הבאת לי יותר מדי עודף," אמרתי לו. הוא לקח את השקל, הודה לי וחייך. ולחיוך, כידוע, אין מחיר.

התנ"ך מכה שנית, או: איש בשורה אנוכי

 שני הסברים טכניים מקדימים: 1. אחד האלבומים הראשונים עליהם כתבתי כאן הוא Ardent Fevers של Tanakh (והנה הקישור למעוניינים ברענון). 2. Last.fm זו  רשת חברתית אינטרנטית, שבה אנשים בכל העולם חולקים את סטטיסטיקות ההאזנה  המוזיקליות שלהם ומגלים מוזיקה חדשה (והנה הקישור לחשבון שלי).

מבין החוקים הקשוחים שקבעתי לעצמי בבלוג בולט חוק ההימנעות ממיחזור, בטח בכל הנוגע להמלצות מוזיקה. ובכל זאת, זה מקרה מיוחד.

בנובמבר האחרון גיליתי שלג'סי פו, סולן להקת Tanakh והכוח המניע שמאחוריה, יש חשבון ב-Last.fm, והחלטתי לכתוב לו על הקיר משהו כאחרון הגרופיות:

Hi Jesse. Several years ago I bought Tanakh's "Ardent Fevers", and soon enough it became one of my all-time favorite albums (as you can see from my Last.fm page, it is #3 on my "top albums chart"). I was pleasantly surprised to discover your Last.fm profile, and I just wanted to say that you make wonderful music. So thank you

באותו יום, ג'סי הגיב בצורה נרגשת על הקיר שלי:

Wow, thank you so much, I really appreciate you sharing that. Definitely made my day! Do you have any of the other records I made? If not let me know and I'll send them to you for free. I am scheduled to make a new record in march so I'll keep you posted. Would love to come play in Israel sometime, I have never been there but would LOVE to! Thanks for writing and stay in touch, Jesse

נורא התרגשתי. הלא אני שומר דמויות כאלו – סולנים של להקות אהובות, שחקנים ובמאים של סרטים נערצים, סופרים שעוררו בי השראה – רחוק רחוק בארץ הדמיון, ומסיבות טובות. אני בעיקר חושש מאכזבה – מה אם הם יתגלו כאנשים ריקניים, נבובים, משעממים? גרוע מכך, מה אם הם יבטלו אותי בבוז, או לא יגיבו כלל? והנה, בפעם הראשונה שעשיתי משהו כזה וכתבתי לאמן שאני מעריך הוא הגיב בחום ובהתרגשות יוצאת דופן.

התחלנו להתכתב במיילים, והיה נדמה שהוא שמח מהעניין לא פחות ממני. הוא תיאר לי את תהליך העבודה של הקלטת אלבום הסולו הראשון, ואני סיפרתי לו קצת על כך שאני כותב, ושכשהמלצתי על Ardent Fevers בבלוג לא פחות מ-32 אנשים הורידו אותו. במקום להתעצבן על חילול או הזניית המוזיקה שלו שהופצה פיראטית בגללי, הוא נורא התלהב והפציר בי להפיץ את כל האלבומים שלו לכמה שיותר אנשים. הבטחתי שכך אעשה.

בחוצפה ישראלית ראויה שאלתי אותו מה האלבום שהוא הכי אוהב של הלהקה (מתוך החמישה שהוא הוציא איתם), והוא התוודה שאמנם Ardent Fevers הוא במקום הראשון אבל שלצידו Villa Claustrophobia הוא האהוב ביותר. הוא שלח לי עותק חינם, והנה אני ממלא אחר בקשתו ומפיץ את הבשורה.

                                                           .

אני כל כך משוחד רגשית, שנדמה לי שזה לא הוגן לנסות ולתאר באובייקטיביות מה הולך באלבום הזה, ובלי קשר, רוב מה שקורה כאן קשה לתיאור. הדבר הכי מדויק שאני יכול להציע הוא כזה: האלבום נפתח ונסגר בקטעים אינסטרומנטליים ארוכים עם כלים אקזוטיים, כשבין לבין קורים המון דברים משונים.

עבורי, הדבר הטבעי לעשות הוא להשוות ל-Ardent Fevers, אלבום שאני ממשיך לשמוע באדיקות. אז מצד אחד, Villa Claustrophobia מאוד שונה ממנו. זה בעיקר אלבום של אווירה. השירים פחות שיריים, לרובם אין מבנה ברור או פזמון, והמילה 'קליט' מתאימה פה בערך כמו ש'חינניות' מתאימה לעמלץ לבן. זה אלבום אפל, מלוכלך, שנקודות האור שבו רק מדגישות עד כמה החושך מכסה אותו.

מצד שני, כל אחד שטחן את Ardent Fevers כמוני יוכל בהחלט להרגיש שזה אלבום של Tanakh. יש כאן את אותו משהו חמקמק, מהפנט, שאם אתה נתפס בו – אתה כבר לא תשתחרר. גם כאן התחושה השלטת היא זו של אמת אמנותית חזקה, של מוזיקה שנעשתה עם תשוקה גדולה ליצירה מבלי שום השפעות של לחצים חיצוניים. זה לא בהכרח מתאים לכולם, ולחלק זה עשוי להישמע כמו בלגן. אני חושב שזה נהדר, ואני מאמין שגם אתם תחשבו כך.

                                                               .

אז הנה, ג'סי, I'm a man of my word. ותודה לך על הכל.

שם הלהקה: Tanakh

שם האלבום:  Villa Claustrophobia

קישור להורדת האלבום: http://www.mediafire.com/?488ubadk565p807

שירים שכדאי להתחיל מהם: http://youtu.be/1CnlUZUnLa8 Gently Johnny

Zou Bisou Bisou

אומרים שאין לבן אדם המון זיכרונות מלפני גיל 5. מכאן אני מסיק, שמה שאני כן זוכר מהגילאים האלה הוא בטח נורא חשוב – או מפני שהוא השפיע עלי עמוקות, או מפני שאני בעצמי הענקתי לו חשיבות עם השנים, או אולי בכלל מסיבות שאינן ברורות לי.

הזיכרון הכי דומיננטי שיש לי מגן אלונים, הגן האחרון בו ביליתי לפני כיתה א', נופל מבחינתי בקטגוריה השלישית. זה סיפור קטן, פשוט, שיתכן וטומן בחובו השלכות פסיכולוגיות להתפתחותי כבן אדם בוגר – היחס לנשים, הרצון בבנות זוג, הרצון להרגיש אהוב, כאלה דברים – אבל מצד שני, יתכן שאין לו שום משמעות. אתם תשפטו.

יום אחד, הגננת הביאה ליפסטיק ואיפור צעקניים, והבנות עמדו בתור כדי שתאפר אותן. בינתיים הבנים עסקו בענייניהם הגבריים – פאזלים, בובות צבי הנינג'ה, גילוח – כשמדי פעם ילדון רעשן זעק "רק שלא ינשקו אותנו!", מתוך תקווה ברורה שהן כן ינשקו אותנו. סימן ליפסטיק על הלחי זה חתיכת אות כבוד, ולא משנה בן כמה אתה.

ובכן, התקווה של אותו ילדון התגשמה. כאשר כל הבנות סיימו להתחמש באודם בוהק, כל אחת מהן בחרה בן שמצא חן בעינייה, רדפה אחריו והדביקה לו נשיקה. כל הבנים שיחקו את המשחק וברחו לזמן קצר, עד ש'נכנעו' לבסוף לטעמה המתוק של 'התבוסה', שהשאירה עליהם צלקת אדמדמה ובתוכם תחושת נחשקות.

אבל לא כולם נכנעו כל כך מהר. ליתר דיוק, אני לא נכנעתי. א' רדפה אחריי במשך זמן רב; כיום קשה לי להעריך בדיוק כמה, אבל זה היה נדמה כמו נצח קטן. רצנו במעגלים מסביב לחצר, בתוך ומחוץ לגנון, ואני לא הייתי מוכן להיתפס. ברחתי וברחתי, ו-א' רדפה ורדפה.

עד שבשלב כלשהו, א' נתקלה במכשול ליד ארגז החול ונפלה. בנים ובנות אחרים החלו להקיף את זירת האירוע, בזמן שאני הושטתי לה יד בכדי לעזור לה לקום לפני שתבכה. שנאתי לשמוע את הבכי שלה, הוא היה נשמע כמו גירוד של לוח עם ציפורניים מטופחות בלק.

להפתעתי, לאחר שהיא התרוממה היא המשיכה לאחוז ביד שלי. כשניסיתי להשתחרר היא משכה אותי אליה, הדביקה לי נשיקה רטובה על הלחי וצעקה "ניצחתי!" ואני, על אף התבוסה במשחק האהבים הקצר הזה, הרגשתי ממש טוב. זה היה כיף לקבל נשיקה. לא הבנתי למה ברחתי מזה כל כך הרבה זמן.

הפרישה לאלקטרש

בימינו, כמה קונצנזוסים כבר נותרו לנו, הגברים? לא הרבה, לא הרבה כלל: מין זה כיף. מסי גאון. Nobody's wife של אנוק הוא שיר המסיבות הנשי המעצבן בעולם. לרגע נדמה שזהו, אבל! נותר עוד דבר אחד! דבר שבכל פעם מחדש מצליח להפתיע ברמת הקונצנזוסיאליות שלו! (המצאתי את המילה הזאת! הרגע!) ואני, כמובן, מדבר על הסרט "הפריצה לאלקטרז".

בשל העובדה שאין אף גבר שאני מכיר שלא חושב שזה אחד מסרטי האקשן הטובים בכל הזמנים, נשאלת שאלה אחת גדולה: למה? מה משאיר אותו בפסגת רשימת ה(נוט-סו-)גילטי-פלז'ר 16 שנים לאחר שיצא לאקרנים?

כעקרון, אני משתדל לא לנתח לעומק דברים שאני שואב מהם הנאה פשוטה וחסרת יומרות. כיף זה כיף, ולרוב אין צורך להעמיס עליו פרשנות או מורכבות. ובכל זאת, אחרי שמצאתי עצמי מהופנט מולו שוב בשעת לילה מאוחרת, החלטתי לחרוג ממנהגי ולנסות לפרק אותו לגורמים. ההארה קרובה, אני מרגיש את זה.

המוזיקה. כרגיל אצלי, למוזיקה חלק חשוב. כאן הפסקול אלמותי לחלוטין – http://youtu.be/u6bTGzXREzQ וחכו חכו לדקה 1:28. הפאתוס יזלוג לכם מהרמקולים. אפרופו פאתוס:

קלישאות. הסרט מלא בהן. כשהמרינס המרושעים מאתרים את הצוות של שון קונרי וניקולס קייג' בחדר המקלחות, הם זועקים "יש לנו אורחים." כשקייג' מנסה להגיד לקונרי שיפסיק להציק לו, הוא דופק מונולוג שמתחיל ב"תקשיב, אני רק ביו-כימאי" ומפרט עד כמה הוא אדם רגיל שנתקע בסיטואציה מטורפת. וומק, מפקד ה-FBI, מצהיר שקונרי הוא "התקווה היחידה שיש להם." אלה סתם דוגמאות אקראיות. הסרט מפוצץ קלישאות. וכולן עובדות.

למה? יש שני צדדים למשוואת הקלישאות: יוצרי הסרט (הבמאי, המפיק, התסריטאים וכו') והקהל. סרט שיורה קלישאות בכזו כמות, לא יכול אלא לעשות את זה מתוך מודעות גבוהה של היוצרים לעצמם ולחוקי הז'אנר, על המגוחך והנפלא שבהם. והקהל, לכשישהה את חוסר האמון שלו וייכנס לנפתולי העלילה והפיצוצים, יתאכזב אם לא יהיו קלישאות. הוא צריך אותן. כלומר, ההסכם הזה בין הסרט לקהל עובד כי כולם מודעים להכל, וכשהסרט עשוי היטב אז קלישאות זה לא רק עניין 'נסלח' אלא גם עדיף ואפילו הכרחי. בהקשר ישיר לזה:

חורים בעלילה. אם כבר אני פותח את הנושא הזה, אולי מישהו יוכל להסביר לי אחת ולתמיד: יש את הקטע שקונרי עובר מתחת למלכודת האש כדי לפתוח את הדלת מהצד השני. אבל עכשיו הוא נכנס לאלקטרז, ולא בורח ממנה. כשהוא ברח מאלקטרז, הוא כבר היה בצד השני. הוא יכל פשוט לפתוח את הדלת ולצאת, ולא היה שום צורך לעבור את כל המלכודת אש הזאת. למה הוא למד לעשות את זה?

בכל מקרה, הסרט מלא בחורים בעלילה יותר מאשר בקלישאות, וההסבר די דומה: הכל מכוון. במילים אחרות – זו הדרך של היוצרים להגיד לנו "עזבו שטויות, תיכף יהיו מלא יריות ופיצוצים", והם צודקים. ואפרופו מלא יריות ופיצוצים:

אקשן. למשל סצנת המרדף עם ג'יפ ההאמווי והפרארי הצהובה ברחובות סן פרנסיסקו, או קרב היריות בחדר המקלחות, או הפיצוץ העצום לאחר ההפצצה של המטוסים.

יש המון סרטי אקשן, אבל מעטים הם הסרטים מהם אנשים כה רבים זוכרים את סצנות האקשן עצמן (ותודו שדמיינתם עכשיו בראש כל אחת ואחת מהסצנות האלה, וגם שזה הפתיע אתכם עד כמה זכרתם אותן במדויק). אחד הדברים שהכי מייחדים את הקולנוע כמדיום זה היכולת שלו להציג ספקטקל, ואסור לזלזל בזה לרגע. לכן, כשסצנת אקשן עשויה היטב, היא לא תיעלם מהזיכרון כל כך מהר. רק יוצרים מיומנים יכולים ליצור משהו כזה, וכאן יש את לא פחות מ:

מייקל ביי. הבמאי, שאוכל חומר נפץ C4 לארוחת בוקר, יודע לרוב לעשות את העבודה. כשזה טוב – "בחורים רעים", "ארמגדון" – זה מלא אקשן, הומור ונשים מחופצנות (אחחח, כמה חבל שהמרצה שלי לקולנוע לא קוראת את הבלוג הזה); כשזה רע – "איילנד", "רובוטריקים", "רובוטריקים 2", "רובוטריקים 3", ותרשו לי לשער שגם רובוטריקים 4 עד 13 – זה בעיקר מכאיב בראש ובעיניים.

אז בפריצה לאלקטרז הוא טוב. טוב מאוד. נפלא אפילו. המרדפים מרהיבים, הבדיחות גזעניות, הפיצוצים מפוצצים והשחקנים באו ליהנות. ואפרופו שחקנים:

שון קונרי. נגיע אליו בסוף, אבל לפני כן:

ניקולס קייג'. בשנים האחרונות הוא נהיה מושג לעג אינטרנטי ברמות קצת מטרידות. כולם צוחקים עליו על המשחק המוגזם, על ההשתתפות בכל סרט שמציעים לו לשחק בו, ועל המוזרות הכללית שעוברת ממנו. שתי דוגמאות לכך: קטע מ-Saturday Night Live בו אפילו הוא כבר צוחק על עצמו

http://youtu.be/_x5p9ZtlEpc

קטע של College Humor שמציג את הסוכן המתוסכל שלו

http://youtu.be/eExfV_xKaiM

אבל בשלב ההוא בקריירה שלו, קייג' היה בשיאו. הטירוף, ההגזמה, הזעקות, התסרוקת המוזרה, כולן מתאימות בדיוק לדמות של הביו-כימאי החנון שצריך להפוך לסופר-גיבור. בסרט כל כך מוגזם שום דבר לא מוגזם, גם לא ניקולס קייג'. ואולי צריך לומר זאת כך: בסרט כל כך מוגזם, השחקן המוגזם בעולם הוא הליהוק המושלם. אפרופו ליהוק:

שחקני המשנה. אה, הנה ההוא מ"סקראבס", והזה שהיה חוקר משטרה ב"האוס", ועורך הדין המעצבן מ"הפרקליטים", והיועץ מ"הבית הלבן", ומוכר הבשר מ"אימפריית הפשע". מגניב. ואם כבר בשחקנים עסקינן, שווה להזכיר שוב את:

שון קונרי. או ליתר דיוק:

המבטא של שון קונרי. ממש כמו שבפורטוגזית כל דבר שאומרים נשמע שמח, כך גם שון קונרי יכול להגיד דברים רציניים וכבדים, אבל ה-ש' השורקת לעד תגרום לך לחייך מאושר. קיסריה, שירו איתי: Maybe I'm losing my shexuality , If you're going to Shan Franshishco , וכמובן משפט הקאלט המדהים, שלא ימאס לעולם- Womack! Why am I not shurprised, you pish of sssssshhhhhhit?

 http://youtu.be/QsKVSziyKrg

אז ככה, רבותיי (טוב נו, וגם גבירותיי, אם אתן בעניין, אנחנו לא סקסיסטיים כאן בבלוג. בדרך כלל), עושים סרט פעולה מושלם. מוזיקה מעולה, קלישאות נפלאות, חורים בעלילה, מלא סצנות אקשן, מייקל ביי בשיאו, ניקולס קייג' שבא בקטע טוב, אחלה שחקני משנה, והמבטא של שון קונרי. או במילה אחת: נישחון!

יש מכבי, יש פאדיחות

גיוון זה חשוב. תמיד. בכל דבר בחיים. ככה חשבתי לפחות.

קיץ 2007. קורס בארמנים. המון אלכוהול. המון, המון, המון אלכוהול. כיף כיף כיף. שיעור מספר 10 – בירות. איך למזוג. כמה לשתות. איזה טובות יותר. איזה גרועות יותר. בלה בלה בלה, שכרות.

ובכל זאת, משהו נשאר. המדריך דיבר על 'מכבי'. אמר שזאת בירה טובה. באמת. גם זכתה בפרסים. סתם אנדרייטד. עניין של מיתוג. שווה לבדוק.

עדיין קיץ 2007. כמה ימים לאחר מכן. 'בית המרזח'. כמה חברים. באותה תקופה, שותה גולדסטאר. עוד לא גינס. ילד, נו. מה כבר הבנתי.

מגיע מלצר. "מה תשתו?" ההוא הזמין גולדסטאר. גם ההוא גולדסטאר. ואני? "תביא מכבי." פעירת פיות. פתיחת עיניים. סתימת אפים. "מכבי?" "כן, מכבי." סגירת פיות. עצימת עיניים. תפיסת הראש.

'בורים', חשבתי. 'הם יראו. בירה מעולה. המדריך אמר. הוא בטח יודע.'

מגיעות הבירות. לגמתי 'מכבי'. היא הייתה בסדר. לא גרועה. לא טובה. לא משהו.

פתאום רעש. משהו מתנפץ. כולי רטוב. המלצר מירפק את 'מכבי'. היא בתגובה נפלה. נשברה. נשפכה. על המכנסיים שלי. על הרצפה. על החברים. על המלצר.

מביך.

מביך!

מביך…

זה את, 'מכבי'. לא אני. נתתי לך צ'אנס. את בתגובה התפרקת. נשארתי עם גולדסטאר. בסוף השתדרגתי לגינס. את נשארת מאחור.

גיוון זה חשוב. לפעמים אפשר לוותר עליו.

חלון לים התיכון

לפני כשבוע הלכתי לצפות בפאנל שדן במוזיקה מזרחית, שהתקיים בבית הלל באוניברסיטה. אני משתדל ללכת לכמה שיותר פעילויות חוץ לו"ז כאלו (ואתם מוזמנים להציע תרגום מוצלח יותר ל-extracurricular activities); זה מעשיר, זה מרתק, ותמיד יש שם מלא בורקסים.

קצת לפני תחילת הפאנל התיישבתי על אחד הכיסאות, כשבידיי שלושה רוגלך וכוס גדושה במיץ אפרסק, והתבוננתי קצת סביבי. הסאונדמן נראה בערך בגילי, רק שהוא עדיין היה קצת תקוע בעידן אחר. הוא לבש חולצה של להקת המטאל "פנתרה" ומכנסי אקס-בוי, כאלה עם שרשרת מתכת שמתחברת לארנק. אחח, להיות שוב בן 12. רק בלי החולצה של "פנתרה". "אואזיס" היו הכי מטאל שהגעתי אליו אז. Oh yeah.

הוא התעסק עם אינספור חוטים ומיקרופונים, אבל כשבא לבדוק אם הכל עובד הוא לא אמר "היי, היי, אחת, הייייייי, אחת", אלא טפח עליהם בעדינות וביישנות. מסתבר שלא רק הקהל חושב שזה ריטואל מוזר.

אט אט החלו לעלות לבמה המשתתפים – שתי דוקטוריות שאני לא זוכר את שמן; פרופסור ניסים קלדרון, האיש שאוגר במוחו את כל המידע על כל המוזיקה שיוצרה על כדור הארץ מאז עידן המזוזואיקון; המנחה יהודה נוריאל, שכותב במוסף התרבות המשוקץ "7 לילות"; ירון אילן, מלך ערוץ 24; עידן יניב, שכל הזמן חושב עליה, עליה; ואהובה עוזרי, האישה היחידה בארץ שמנגנת על בולבול (טרנג) ואשכרה מקבלת על זה כבוד ומחמאות. בקהל, אגב, הייתה קרן נויבך מערוץ 1. לא הייתי בחדר אחד עם כל כך הרבה סלבריטאים מאז שהלכתי לפסטיגל לפני 20 שנה. ושם זה לא היה חדר. וגם לא היה שם את קרן נויבך.

בהתחלה הכל היה מאוד מעניין. אני התלהבתי בעיקר מירון אילן ומניסים קלדרון. אילן, על אף שנראה כאילו הוא עומד להירדם בכל רגע, היה חד וחריף, והתקמצן על בולשיט גם כשדיבר בקלישאות. להקשיב לקלדרון זו כבר חוויה של ממש – סגנון הדיבור שלו כמעט קריקטורי, והוא דיבר בכזאת תשוקה ולהט על מוזיקה שקשה שלא להיסחף.

מאהובה עוזרי, לעומת זאת, קצת התאכזבתי. היא אכן המלכה-האם של המוזיקה בישראל, וגם בלי שאני אגיד את זה כבודה במקומו מונח, אבל הנטייה הנוסטלגית שלה – לדבר רק על איך פעם היה טוב ולא רצו כסף וכמה כולם היו חלוציים וכמה היום חרא – לא התאימה לי בפורום הזה.

אבל בסך הכל עלו כמה נקודות רלוונטיות, שגרמו לי לרצות ולבחון מחדש את היחס שלי למה שמכונה "מוזיקה מזרחית" (וכן, יש מושג כזה באמת ולא צריך להתבייש ממנו. קלדרון הסביר לעומק. חבל שלא רשמתי). הסיבות שאני לא מקשיב כמעט למוזיקה הזו הן אולי לא גזעניות אלא בעיקר סיבות של טעם אישי, אבל יש, כמו תמיד בחיים, מספיק גורמים נסתרים שאני לא מבין ומכיר, שמקטלגים בשבילי דברים שפחות אכפת לי מהם.

וככה קל לי להתייחס לזה. עד כמה שהכל היום פוסט-מודרני, וכמה שאני חושב שאני מצליח להתעלות על חלוקה לז'אנרים (במוזיקה ובחיים בכלל), אני חושב על העניין בסטיגמות, וזה חבל. הלא יש כאן נושא שהוא עמוק וחשוב להמוני אנשים, ולא רק מפני שיש בו המון כסף אלא כי זו מוזיקה. ומוזיקה, כידוע, מעניקה טעם לחיים. שלי לפחות.

דווקא כשהתחלתי ממש לקבל השראה מהשיחה הזו, היא התדרדרה לקרב מהלומות מילולי שדימה צפייה של חצי שעה בערוץ הכנסת (ואל תשאלו איך אני יודע). המשתתפים התפרצו אחד לדברי השני, זעקו את דעתם גם בלי מיקרופון, וחלקם גם ניסה לסחוט מחיאות כפיים מהקהל. ומכאן יצאתי עם המסקנה הכי עמוקה (/רדודה) מהערב: זה לא משנה אם זה מוזיקה מזרחית או מערבית, או אם אלו זמרים או פרופסורים; בסופו של דבר, כדברי איש ההגות י.לפיד, כולנו ישראלים.

לקראת הסוף זה כבר היה יותר מדי עבורי. באתי לצאת מהאולם לפני שהדיון הסתיים, והספקתי להעיף עוד מבט חטוף בעיסוקו של הסאונדמן. הוא ישב מול הלפטופ ומולו פתוח ערך ויקיפדיה על חלוץ הז'אנר ג'קי מקייטן. יפה, אז עוד מישהו השכיל מהערב הזה חוץ ממני. אולי בפעם הבאה הוא כן יגיד "היי, אחת" עם ח' דגושה, וגם יבוא עם חולצה מתאימה יותר לאירוע כזה מאשר זו של "פנתרה".

נגיד של זוהר ארגוב. או מינימום "אואזיס".

אבידות ומציאות

 תקציר / הקדמה

האלבום המצורף הוא אי.פי. קצרצר של שלושה שירים שהועלה לאינטרנט בחינם לפני שנה על ידי הזמר בעצמו. שלושת השירים מאוד יפים, אבל בפוסט אתמקד בשיר הראשון שנקרא I'm Losing Myself, שהוא מעולה בצורה יוצאת דופן לדעתי.

 רקע תיאורטי

קפצו רגע לקולקציית החיות שפרסמתי בבלוג לפני זמן מה (בלחיצה קטנה כאן), ותאזינו לשיר מספר 2 של 'פליז פוקסז' ומספר 6 של 'גריזלי בר'. רובין פקנולד ואד דרוסט, סולני שתי הלהקות הללו (בהתאמה), הוציאו את השיר המינימליסטי I'm Losing Myself בשקט בשקט ומתחת לרדאר. בהתחשב בכמות הקהל הנאמן שהלהקות הללו צברו עם השנים, זה ממש הישג. בהתחשב בסגנונות המוזיקליים העשירים והמורכבים שלהם, זה גם ממש הישג: 'פליט פוקסז' עושים פולק-אמריקנה עם השפעות בלתי ניתנות להכחשה של להקות גדולות מהסיקסטיז (ביץ' בויז, למשל); 'גריזלי בר' עושים רוק-פסיכדלי שנשמע מוזר ומדהים בו זמנית, ומתמחים בקומפוזיציות מאוד מורכבות.

 שאלת המחקר

אז מה למעשה הופך את השיר הזה לכה מרגש ומיוחד? איך שני זמרים מלהקות שמתמחות בעשיית מוזיקה מלאת שכבות, ולעתים אף גדולה מהחיים, הוציאו שיר כה קטן ושקט?

 מהלך המחקר ותוצאות

התשובה לשאלה הזו מורכבת מכמה פנים:

1. שניהם מתמחים, כל אחד בלהקתו, בהרמוניות קוליות. לי נדמה שבשיר הזה הם החליטו לשים את המוקד רק על העניין הזה. הרמוניות קוליות מוצלחות הן, לדעתי, אחד הדברים הכי יפים שאפשר לעשות במוזיקה, וכששני מאסטרים עושים זאת יחד – קשה לעמוד בפני זה.
2. זה פרויקט צד קטנטן ששני הזמרים עשו בזמנם הפנוי בין אלבומים והופעות עם הלהקות המקוריות שלהם. זה בדיוק המקום והזמן להוציא דברים שהם קצת שונים ממה שהתרגלנו מהם.
3. לשיר הזה אין מבנה ממש ברור. הוא מורכב בעיקר מבתים ואין לו פזמון חד משמעי, והתחושה המבלבלת הזו רק מוסיפה לו עניין.
4. הסעיף החשוב ביותר בעיניי: מישהו פעם אמר ששיר טוב באמת הוא שיר שכשמפשיטים אותו מכל שכבות ההפקה והרעש והצלצולים, אפשר פשוט לנגן אותו עם גיטרה אקוסטית (או קלאסית) אחת, ושהוא עדיין יישמע טוב ומרגש. זה בדיוק השיר הזה – נקי, פשוט ומחמם לבבות. לא צריך יותר.

 מסקנות

תורידו את האלבום הזה. כדאי לכם.

 שם הזמר: Robin Pecknold

שם האלבום:  Three Songs

קישור להורדת האלבום: http://www.mediafire.com/?1fphne3662pu0og

שירים שכדאי להתחיל מהם: I'm Losing Myself (Feat. Ed Droste) http://youtu.be/YEXeUCWLALo