הכתיבה עוד בוערת, אבל הפנאי לחרוך את הדף – פנאי נפשי, מעשי או יצרני, ודף ממשי, וירטואלי או מדומיין – הולך ומצטמצם.
ובכל זאת, אני לא רוצה לקבור את הבלוג. עדיין לא. אני אוהב אותו, והוא למד לחבב אותי בחזרה אחרי, כמה? 4.5 שנים? שאללה ישמרני.
ועד לפוסט הבא, שיגיע במהרה בימינו, מכאן אפשר להגיע לאחד רנדומלי מהעבר:
https://ktavet.wordpress.com/?random
תקפצו לבקר מדי פעם. הבלוג זקוק לכם.
"מאת: פרויקט אגורה
אל אני
08:23
.
שלום עדו,
פרסמת לפני כשבוע באתר של פרויקט אגורה את המודעה: טלוויזיה 26 אינץ'.
אנו מודים לך מאוד על פרסום המודעה, ומזכירים לך להסירה כאשר היא תימסר או תהפוך ללא רלוונטית."
.
***
אני לא מאמין שכבר עבר שבוע.
רק שתיים התעניינו. אחת ויתרה כי אין שלט, והשנייה, שכבר קבעה זמן לאיסוף, אפילו לא טרחה להודיע שהיא בסוף לא מגיעה. הייתי צריך להתקשר אליה בעצמי, והיא, מבולבלת והמומה, אמרה לי "אני משחררת אותך."
.
אבל את לא משחררת אותי.
את לא.
.
***
יצאנו מהבית ללוות חברה שבאה לבקר בשעת לילה מוקדמת. ברחוב נסע לאיטו אלטע זאכן, והעיניים שלנו נצצו.
"היי, יש לי טלוויזיה להביא לך!"
"איזה גודל?"
"26 אינץ'".
"מה זה, פלזמה?"
"לא לא, גדולה כזאת."
"בוא בוא רגע." הוא מחייך בזמן שאני מתקרב אל העגלה העמוסה שלו. "רואה את זה?"
"אני לא מאמין. זה 40 אינץ'?"
"44."
"ומישהו פשוט השאיר אותה ברחוב? היא בטח מקולקלת."
"עדיין עדיף."
.
***
עם הטלוויזיות הקודמות לא היה מטען רגשי גדול במיוחד; אלו היו החלפות של ישנה בקצת פחות ישנה.
אבל עכשיו, כשהבאתי מאהבת חדשה, צעירה יותר, חטובה בהרבה, שמוכנה לעשות דברים שהקודמת לא ידעה שבכלל אפשריים; כשהטלוויזיה הישנה יושבת בפינת הבית, עם הפנים לקיר, שחורה-אפורה מבושה, שמנמנה ונטולת סקס אפיל, ומחכה; וכשאני יכול, אמור, צריך, חייב, מוכרח להוציא אותה לרחוב ולתת לטבע לעשות את שלו – כובד משקלה מכביד על נשמתי.
.
כי מה היא מייצגת. מהן השלכות ההתקדמות. מי לא בר חלוף.
.
***
מאת: עדו
אל פרויקט אגורה
12:36
חשבתי שאינני אסקימואי, שלא אשלח אותה בזקנתה ללב ים על קרחון כדי שתמות בכבוד. חשבתי שאמצא לה בית חם שיעריך אותה כפי שהיא. אבל טעיתי. בדיוק כפי שאני כבר לא מעוניין בה, מדוע שמישהו אחר יהיה?
בצער רב, בלב כואב, בפיקסל דהוי ובווליום צורם, אני מסיר את המודעה ומשאיר את גורלה על המדרכה לצד הבית.
.
היא הפכה ללא רלוונטית."
חלק ראשון – מעבר
22.8.2014 – הובלה
המוביל מתקשר ב-7:14 בבוקר. תופס אותי בשירותים. לרוב אני לא עונה במצב הזה, אבל היום זה יום מיוחד.
הוא הגיע מוקדם מהצפוי. המוביל, והיום. למרות ההכנות, ההתרגשות, הציפייה, פתאום מוקדם לי. אני עונה לטלפון, והקול שלי מהדהד ברחבי החדר. לרגע אני מהרהר בכך שזאת הפעם האחרונה שלי בשירותים האלה, כאילו זו אבן דרך עצומה בחיי. הכל נהיה סימבולי להחריד כשעוזבים עיר.
המוביל דופק בדלת ב-7:28 עם עובד נוסף. שניהם מבוגרים ונמרצים, מרימים ארגזים עצומים בקלות מרגיזה. אני מביט, משתאה. חושב עליי מול מחשב, במשרד ממוזג, מתלונן במוח על לאות ועייפות. מקיץ מהמרמור, מתעצבן על הנטייה שלי להוריד מערכי גם עכשיו. עד שאני מתאפס, הדירה כבר כמעט ריקה.
23.8.2014 – פירוק
הדירה כבר כמעט מסודרת. כלומר, לא באמת. זה תהליך שייקח ימים, חודשים, ובטפטופים. ועדיין, יחסית לאתמול, ליום האחד הקצר שעבר, אפשר לחשוב שמארי פופינס זימרה עצמה לדעת והקישה באצבעותיה ברחבי הסלון.
הפירוק הוא שלב ביניים קשה להכלה. לרגע אנחנו בבית חדש, שכולו מורכב מהחפצים ומהרוח שלנו, ורגע אחרי שנינו לא מבינים איפה אנחנו נמצאים, איך הגענו לכאן, ומה כבר יכול להכיל ארגז עליו כתבתי ברישול "חשמל ושאר מרעין בישין".
אבל לאט לאט הדברים מתגלים. רהיטים מתמקמים, ארגזים מתרוקנים, ומתחילים להיראות סימנים של רצפה.
השלב הבא הוא ניקיון. אני עומד על כיסא במקלחת, מותח את היד לקצה גבול היכולת, ומוציא גושי אבק מתוך הונטה בעזרת קיסם. הנה משהו שלא חשבתי שאעשה לעולם.
25.8.2014 – סגירה
הנה משהו שלא חשבתי שאעשה שוב. אנחנו נכנסים לדירה בירושלים, אותה עזבנו רק לפני כמה ימים, כדי לסייד ולסדר ולסגור את כל הפינות מול בעלי הבית.
הכל ריק.
מוזר לי נורא.
אני מרגיש חצוי.
וגם שלם.
זה כבר לא הבית שלי.
1.9.2014 – פתיחה
המדרכות בגבעתיים מלאות במיץ מזגנים. אני מדלג בין השלוליות כמו גאזלה היסטרית, מתחמק מרסיסים כמו הקיד מ"קארטה קיד", מקבל תזכורות חוזרות ממים דלוחים שכאן לא יהיו רגעי מזג אוויר נעימים שלא ייתָמכו באוויר ממוחזר.
אבל חוץ מזה, לא קשה לי להתרגל. אני מרגיש בנוח כאן, ועם המעבר. וגם כשאני מזיע וטיפת מזגן נוחתת על הראש, אני שמח שעשינו את זה.
.
חלק שני – התבגרות
5.9.2014 – מצעיר
בוקר אחרי החתונה של ש', ובניגוד למקרים מביכים משנה שעברה, אני גמיש ומשוחרר. עם סימן כחול על היד מהפוגו, ובלי גב או צוואר תפוס, אני תוהה האם יתכן שנהייתי צעיר בשנה.
10.9.2014 – מצער
אני חוזר מאוחר מהעבודה. אני שוב לא כותב. אני הולך לפגוש את ת' לבירה בפאב מטר מהבית. קבענו את הפגישה שבוע וחצי מראש. אולי אני בכל זאת מזדקן.
19.9.2014 – משלים
מזמינים חברים לארוחת שישי בבית הקטן. לא יוצאים אחרי זה לפאב, אלא שותים וויסקי ויין בסלון. לא רוקדים עד אור הבוקר, אלא שומעים תקליטים בפטיפון. לא עושים שטויות מחויכות, אלא נזכרים בחיוך בשטויות מהעבר.
אין עקצוצים או אכזבה. להיפך. זה דווקא נעים, ומשמח. אני לא צעיר, ולא זקן. אני בדיוק בגיל שאני אמור להיות בו, כרגע.
.
חלק שלישי – הולדת
23.9.2014 – ברכה
האמריקאי שיושב לפניי באוטובוס מודה למישהי שהתקשרה לברך אותו ליום ההולדת. היא, ככל הנראה, אומרת לו שהוא לא נשמע נרגש, והוא עונה
"Yeah well, you know, when you're a kid you're excited about your birthday, but now? Not so much. I just don't put that much stock into it."
מחר יום ההולדת שלי. אני מרגיש קצת כמוהו, וגם הרבה לא. אני לא מתרגש כמו ילד או משקיע בזה המון מחשבה, וגם די מצפה לתשומת הלב ולחשבון הנפש ולהסקת המסקנות.
24.9.2014 – חגיגה
תשומת הלב הגיעה. המון טלפונים. המון הודעות. המון ברכות. המון נעם. לא צריך יותר.
.
חשבון הנפש קצר. בשנה שחלפה – בחודשים האחרונים (!) – סיימתי לימודים, כתבתי סדרה, עברתי עיר, התחלתי עבודה.
התקדמתי. התבגרתי. נראה לי.
עדיין מלא ספקות. עדיין מוריד מערכי. אבל עדיין מספיק בטוח בעצמי. עדיין מאושר כל הזמן. עדיין אוהב ומאוהב.
.
הסקת המסקנות ברורה: לשנתי ה-30 אני רוצה לחדד את מה שאיחלתי לי בגיל 25 – עוד מאותו דבר, ועוד מכל השאר.
דברים חוזרים על עצמם.
.
כל שנה יש "צוק איתן" ואני בדיכאון. ואם לא כל שנה, אז שנתיים. ואם לא "צוק איתן", אז שם בומבסטי אקראי אחר שהאינטרנט אוהב ללעוג לו לכמה ימים. ואם לא בדיכאון, אז בדכדוך תהומי שמדלג לאדישות (שגם מייסרת בדרכה) והופך לבליל של מחשבות סותרות, בחילה מהאגרסיביות והשנאה שמציפה את כולם ואותי, ואיכשהו בסוף אופטימיות כמעט נאיבית.
.
כל שנה אהבת ילדות מבריזה לי. לפני ארבע שנים הפיקסיז ביטלו בגלל ה"מרמרה". כתבתי על זה פוסט, והיום כשאני קורא אותו אני מוצא אינספור דברים שהייתי כותב בו אחרת. לפני כמה חודשים הם סוף סוף הגיעו. אבל אז ניל יאנג ביטל בגלל "צוק איתן". אני כותב על זה פוסט, ובעוד ארבע שנים כשאקרא אותו אמצא אינספור דברים שהייתי כותב בו אחרת.
.
כל שנה אני ניצב בפני החלטה חשובה חדשה שמחזירה ספקות עצמיים ישנים. לעבור לגור עם נ' או לא (אני ראוי לאהבה שלה? או בכלל?). ללכת ללמוד תסריטאות או לא (האם אי פעם כתבתי משהו באמת מוצלח?). ללכת לעבודה הזאת של הגדולים או לא (אני בכלל טוב מספיק ומסוגל לא לפשל?). לעזוב את ירושלים אחרי 5 שנים ולעבור לתל אביב או לא (לעזוב, כי מספיק ודי). ובכל שנה, אחרי שאני מחליט, אני נרגע ומרגיש בטוח בעצמי, או שלגמרי לא.
.
כל שנה, במשך שבוע, יש לי דם בכפכפים. כשרק מגיעה רמיזה שמשית קטנטנה לקיץ, אני מיד חוזר ל"הוויאנס" שקניתי בברזיל לפני שש שנים, אבל גם הצעדים המהוססים שאני לוקח לא מונעים מכף הרגל להיפצע עד שהיא מתרגלת.
.
וככה אני צועד, עם רעש אזעקות ברקע, שמוחבא על ידי אוזניות שמנגנות אהבה שהכזיבה, שמסיחה את הדעת מההחלטות שאני צריך לעשות, שמונעות ממני מלהבחין בדם שאני מתבוסס בו.
.
דברים חוזרים על עצמם.
.
********
.
עדיין אפשר להפתיע אותי.
.
בשנת הלימודים השנייה (והאחרונה) ב"סם שפיגל" שותפי היקר לכתיבה ואני בראנו סדרת טלוויזיה קומית, שבמרכזה זוג חברים שמנסים לכבוש את עולם אירועי הבידור לילדים, ובדרך מגלים מחדש עד כמה הם חשובים אחד לשני.
עברנו חודשים של חשיבה וכתיבה, השראה ומחסור זמני שלה, אושר ותסכול, התרגשות ופחדים. הזענו על הדף, והוא, בתגובה, נרטב. שייפנו כל מילה ורפליקה והן, מצידן, התחדדו. בסופו של דבר כתבנו 50 עמודים של עלילות, דמויות ופרק ראשון מלא (ומצחיק!), והתחלנו להתכונן לאירוע הסיום הגדול – ערב שבו נציג את הרעיון בפני שלל מפיקים, אנשי תוכן ואושיות טלוויזיה, והם בתמורה יתלהבו מאיתנו עד כלות וישליכו עלינו כסף למימון הסדרה.
ואם לא זה, אז לפחות ננשנש לצידם כמה מאפים אחרי.
.
כשהשבועות חלפו והאירוע התקרב כך גדלו החששות ממנו, ולא מהסיבות הנכונות. כל הסימנים הראו שהוא לא מתארגן בצורה ראויה, ושכשלים מנהלתיים הביאו לכך שהאנשים החשובים לא יגיעו כי הם זומנו פחות משבוע לפני הערב עצמו.
בשבת בלילה, שלושה ימים לפני האירוע המיוחל, הייתי על סף ייאוש טוטלי. הרגשתי שאחד הדברים הכי חשוב שיכולים לצאת לי מהלימודים עומד להיהרס; שבמקום לכשף מנהלי ערוצים עם הסדרה שלנו, אעמוד מול אולם חצי ריק ואהיה נבוך ועצוב. לא מכשף ולא נעליים. גג קוסם בבת מצווה.
ואז קרה נס. לא פחות.
התכנסנו וירטואלית, כל אנשי הסדרות, והחלטנו שנרים את הערב בעצמנו. בעזרת קשרים וקסם אישי בלתי נדלה, אורגנה רשימה מפוארת עם פרטי קשר של אנשים חשובים. בראשון בערב, אחרי סבב טלפונים נמרץ, חלק נכבד מהם כבר אישרו הגעה. בשני בערב כבר היו 40 אנשים (!) שאמרו שיבואו.
ובשלישי בערב, כשהם התחילו למלא האולם, היו לי דמעות בעיניים. כן, התרגשתי מלהציג את הסדרה שעמלתי עליה כל כך הרבה; כן, הייתי עצוב מסיומה של תקופה מדהימה בחיי; וכן, הייתי מבועת מהמחשבות על תחילת פרק חדש. אבל הדמעות בעיניים היו בגלל ובזכות החברים.
כי לא האמנתי שככה זה יהיה בסוף, כי הרמנו משהו אדיר כמעט מאפס, כי עשינו את זה ביחד, כי אנחנו נורא אוהבים אחד את השני ויצא מזה דבר מדהים. ידעתי בדיוק מיהם האנשים הקרובים אליי, ידעתי שיש לנו כוח לעשות דברים גדולים, ובכל זאת לא ציפיתי לזה.
וכשעליתי על הבמה מול אולם מפוצץ וסיפרתי על זוג החברים שנאבקים להצליח ובדרך מגלים את הכוח של החברות שלהם, אמרתי את זה מהמקום הכי משכנע ואמיתי.
.
אז אפילו שדברים חוזרים על עצמם, עדיין אפשר להפתיע אותי. שזה משהו שתמיד כיף לגלות מחדש.
זה טוב להקדים, עד גבול מסוים.
ירדתי מהאוטובוס, הגעתי לאזור המשרדים מהר מהצפוי, נעמדתי ליד אותיות הבטון הלבנות הגדולות בכניסה, והצצתי בטלפון. 22 דקות נותרו עד לראיון העבודה.
22 דקות זה המון. יותר מדי אפילו.
זה משאיר זמן למחשבות מופרכות, כמו מה היה קורה אם היו מוסיפים לשלט את המילה "שעשועי" בין ה"פארק" ל"היי-טק". רכבות הרים עולות ויורדות בגרפים של מניות. קיוביקלים מסתובבים כמו כוסות תה ענקיות. חבורת צעירים עם זיפים מטופחים וחולצה אירונית מחזיקים ידיים ושרים "It's a small world after all".
זה משאיר זמן לסגור את פארק השעשועים ולהתחיל להתכונן לכל מיני סיטואציות שעלולות להפתיע. שאלה מורכבת שתדרוש לוליינות מילולית. חיוך מזויף שינסה לבחון חיוך אמיתי. כיבוי מזגן שימריץ זליגת טיפות עבות של זיעת מצח וכפות ידיים.
זה משאיר זמן לנשום עמוק, ולהבין שקצת נכנסתי ללחץ. שזה חבל, כי לרגע היה נדמה שעשיתי עבודת הדחקה לא רעה עד כה.
.
20 דקות נותרו. מי היה מאמין שהליכה במעגלים מחשבתיים סביב עצמי לא תקדם אותי לשומקום, וגם לא את השעון. הלכתי לתחנת דלק סמוכה, ונכנסתי למינימרקט "הדקה ה-90".
לקחתי בקבוק מיץ תפוחים, שילמתי ומיהרתי לצאת, כשבמקביל החלטתי להיכנס ולהמתין במשרד. במהלך הצעידה הנחושה לכיוון היעד פתחתי את הבקבוק בהיסח דעת, ולגימה אחת הספיקה כדי להבין: לא קניתי מיץ תפוחים, אלא מיץ ענבים. כנראה כי הצבע (שהיה נראה לי דומה) התערבל עם חוסר תשומת לב והתרגשות.
.
לכאורה, לא כזה סיפור. הייתי צריך סתם משהו כדי להרטיב את הגרון, ומיץ ענבים זה לא נורא טעים ולא נורא. אמנם הוא בין המיצים היחידים שמתגאה בכך ש"אינו מכיל פרי", אבל ממילא בריאות ואני מעולם לא היינו חברים טובים.
.
רק שהכל באותם הרגעים הוא 'כזה סיפור'. כי מה זה אומר שקניתי את המיץ הלא נכון בדקה התשעים (עם ובלי מרכאות)? מה זה אומר שקניתי דווקא מיץ שמקושר אוטומטית לאינפנטיליות, ושאני אישית מאוד אהבתי בצעירותי? שעל סף אפשרות כניסה ממשית לעולם המבוגרים אני נמלט לילדותיות, או גרוע מכך – שאני עדיין ילד? שאני מקדים את זמני במובן הרע?
עם השטות התהומית הזאת נכנסתי למשרד, מרוכז בתרכיז ללא פרי במקום בהכנה מנטלית סבירה.
.
המראיינת החייכנית באה לקבל את פניי ומיד שאלה אם אני רוצה משהו לשתות, והפה שלי, כמעט בניגוד לרצוני, פלט "לא תודה, בדיוק שתיתי מיץ ענבים." היא הסתכלה עליי והתחילה לצחוק, לא בהתנשאות אלא כמבינת עניין, וכבר הרגשתי את הלחץ יורד.
.
והראיון היה טוב, והשיחה קלחה, והייתי אני. וכל זה בזכות המיץ הלא נכון. כי אם משהו כולל אפס אחוז מדבר אחד, לפעמים הוא מכיל מאה אחוז מדבר אחר.
אני מתרכך.
אמנם פסיכדליה ופרוג ודיסטורשיין ומקצבי באס שבורים עדיין עושים את דרכם לאוזניי, אבל לאחרונה מצאתי עצמי חוזר שוב ושוב לאחד האלבומים הכי עדינים ושקטים שנתקלתי בהם מזה זמן רב.
אולי זה הגיל. אולי זה נכון מה שאומרים, שאתה פחות מעוניין באתגרים מוזיקליים כשאתה מתבגר.
אולי זו התקופה, שמגבירה את הצורך ברוגע חיצוני שיאזן את בולמוס היצירה, חיפוש העבודה והתהיות הרות הגורל.
ואולי שירים נהדרים הם פשוט נהדרים, בלי קשר לרעש או שקט.
אבל כשבעתיד אנסה לשחזר את פסקול חיי בשנה הזאת, ל-Mandolin Orange יהיה מקום של כבוד, והכל בזכות שלושה צלילים שהתחילו את הכל.
כששמעתי את השיר Morphine Girl לראשונה, הדקה ו-36 השניות שמובילות לפזמון היו נעימות ותו לא. תיארתי לי שהשיר יהפוך לעוד טיפה שכיחה באוקיינוס המוזיקה החדשה שאני שוחה (וטובע) בה.
ואז, ב-1:42, קרה לי נס מוזיקלי קטן. מעבר שולי לכאורה של שלושה צלילים (ואני בטוח שיש לזה שם כלשהו, רק שלא מעניין אותי לדעת מהו), של גיטרה וכינור ענוגים ונוגים, ולא הייתי צריך יותר כלום. היה שם קסם, ויופי, ושמחה שנוצצת מתוך המלנכוליה. כל מה שייחלתי שמוזיקה תביא לי באותו רגע.
רכשתי במהרה את האלבום ומצאתי בו עוד אינספור תענוגות דומים, אבל שלושת הצלילים האלה עדיין זוהרים גבוה מעל כולם. וכמה כיף לגלות, שוב ושוב, ששלושה צלילים זה מספיק.
שם הלהקה: Mandolin Orange
שם האלבום: This Side of Jordan
קישור להורדת האלבום:
http://uploaded.net/file/8bi3usm0/zylyn.Mandolin.Orange..This.Side.of.Jordan.2013.rar
קישור להאזנה לאלבום במלואו:
https://www.youtube.com/watch?v=_4tEFKY_Bsg&list=PLIBdS0rM5yqAB_SRbhREMvqv0iv1isoZV
רצה הגורל, ורצתה סבתי היקרה, ובחודשים האחרונים נ' ואני נהנינו מפריבילגיה יוצאת דופן: רכב.
לאדם שלא חווה זאת על בשרו, קשה להסביר מה זה אומר לנסוע ברכב ולא באוטובוס לירושלים. אם אנסה בכל זאת, הייתי מנסח זאת כך: זה כמו ההבדל בין לשתות וויסקי משובח לאיבוד חוש הטעם, בין יקיצה טבעית להתעוררות מבוהלת ושטופת זיעה כשאדם במסיכה מפעיל מסור חשמלי מעליך, בין צפייה ב"משחקי הכס" לבהייה בקן נמלים, בין האזנה ל"דה נשיונל" לדחיפת צרעות לתוך האוזניים, בין טיסה במחלקה ראשונה לבעיטה בביצים, בין לאכול עוגת שוקולד ללהידרס, בין איחוד מחודש עם חבר ותיק לישיבה על קיפוד, בין חיבוק מאהובתך לבעיטה נוספת בביצים.
קצת אחרי שהסתגלנו לסטטוס החדש, היה לנו ברור שנחלוק את העושר שלנו עם אחרים והתחלנו לפרסם בלוחות הטרמפים בפייסבוק. לי איכשהו כמעט ולא יצא להיות טרמפיסט, ומהפעמים שכן ישבתי בכסא הנוסע הספקתי להבין כמה דברים בסיסיים – שנהגים אדישים ושתקנים, טרמפיסטים שמרוכזים באייפון ומחסור במוזיקה טובה הם מתכון למבוכה ואי נעימות מתמשכת.
אנחנו החלטנו שאצלנו זה לא יהיה ככה.
ואכן, אצלנו זה לא היה ככה.
כי ככה החלטנו.
תמיד היינו נחמדים, ניסינו לפתח שיחה, נמנענו מלהעיר את הישנים, ואפילו שלפנו קסטות מהבויידעם לרגעים בהם אין קליטה ברדיו.
כן כן, טייפ קסטות. אוטו מ-2001. אבל אין תלונות. אם כבר, זה נתן לי צ'אנס להיזכר עד כמה נהייתי סנוב מוזיקלי כשהתבגרתי, ולגלות (שוב) עד כמה אתניקס עוברים את מבחן הזמן.
אז אנחנו, מצידנו, נתנו הכל. הטרמפיסטים, מצידם, נתנו, אה, דברים.
חלקם היו נפלאים. לפעמים נקלענו לשיחות עמוקות ואמיתיות על מוזיקה ואמנות ופילוסופיה ומה לא, ולפעמים לשיחות קלילות ומטופשות על סדרות טלוויזיה לילדים והתרגום העברי לשמות ב"היטמן" (שיחה לגיטימית בשנות ה-90: "היי חבוב, שמעת כבר את הלהיט 'יתכן וזה קסם' של להקת 'קחו את זה'? מזניב, הא?").
חלקם היו נודניקים. אחד נמנע ממקלחת לכמה שבועות כהכנה לנסיעה איתנו (והוא לא היה צריך להגיד את זה כדי שנדע), אחרת חשבה שזה לגיטימי שנחצה את ים סוף כדי לקחת אותה, והיה את הרוחני בשקל ההוא שלא הפסיק לדבר על הצ'אקרות שנפתחו לו במסע באיזה כוסאומו תסתום את הפה שלך בנאדם הרגת אותי ה-ר-גת.
חלקם היו משעממים. אין לי הרבה מה לכתוב עליהם.
וחלקם רצו עוד. היו לא פחות משלוש בנות שביקשו מ-נ' לשמור על קשר, הפכו לחברות פייסבוק שלה וגם הזמינו אותה לקפה. לי היה מישהו ששלח הודעה ב-7 בבוקר ביום שאחרי הטרמפ עם איזו דחקה שלא זכרתי מהנסיעה.
.
ובסופו של דבר, כולם הרוויחו. אנחנו זכינו בחוויות ואנקדוטות, ובעיקר בתחושת אלטרואיזם ראויה לשמה, והם הצליחו להימנע, ולו לכמה שעות, מבעיטה מכאיבה בביצים. ושזה יהיה הלקח לכולכם, מסיעים וטרמפיסטים כאחד: אפשר גם אחרת. באמת שאפשר.
רק תתקלחו לפני. בבקשה?
למה לשקר? הרי ברור שלא כל 18,015 האנשים בקבוצה הם חברים. נקודת התחלה מחורבנת, רבותיי.
"סביבת עבודה צעירה ודינמית" הוא ה"דירה קסומה ושותפים מקסימים" של מפרסמי המשרות.
כל העולם במה, וכולנו מלצרים/טלפנים/אנשי שירות לקוחות/אנשי מכירות תותחים ורעבים להצלחה.
מה עומד מאחורי ההבטחה של אינספור בתי קפה ל"תנאים מעולים"? ואם התנאים כה מעולים, למה נדמה שמלצרים באים לקחת ממך הזמנה ישר אחרי שעברו חוקן?
איך לענות לטלפונים במוקד הופך אותך לחלק מ"משפחה"? זה קטע מאפיונרי? יש מפגשים סודיים של כל טלפני העולם, בו הם מחליטים מי יהיה ראש ממשלה ומי יחכה 10 דקות למענה לצלילי מוזיקה קלאסית שמנוגנת על אורגנית?
אם כל חברה היא "מובילה" בתחומה, מי נשאר מספר שתיים? וחשוב מכך – מי יודה בזה?
ככל שהעבודה יותר מעפנה, כך עולה כמות סימני הקריאה.
מעוררי חשד אוטומטי: פוסט עם תמונה, שימוש מופרז בשלוש נקודות, ומישהו ש"לא יודע פרטים ורק מפרסם".
צריך להעניק את פרס האקדמיה ללשון לממציא המשפט "פרטים בפרטי", ואז לערוף לו את הראש.
לפייסבוק יש מחלקה שלמה, שכל מטרתה היא בניית אלגוריתם מתוחכם שמעביר הודעות חיפוש עבודה הישר לתיקיית others.
המקום שמחפש עובדים מטיל את פרסום המשרה על האדם היחיד שלא יודע מה זה תיקיית others.
מחפש העבודה נאלץ לקרוא עשרות פוסטים שמנוסחים בבומבסטיות. פוסטים שמנוסחים בבומבסטיות מעודדים ציניות. ציניות עוזרת לנמק בררנות. בררנות היא האויב של מחפש העבודה. מחפש העבודה הבררן נאלץ להמשיך ולקרוא עשרות פוסטים שמנוסחים בבומבסטיות. דזבין אבא בתרי זוזי, וכוס אמק ערס.
אני מרוקן את הכיסים. המאבטח הקשיש קם מכיסאו, מופתע. "עזוב, למה אתה מוציא הכל?"
"למה? כי, אה, לא יודע, כדי שלא תצטרך לעבוד קשה".
הוא מתחיל להעביר את המגנומטר, ואומר "בשעות כאלה אף אחד לא בא לפוצץ."
"אתה לא יכול להיות בטוח."
"בטוח, בטוח."
המגנומטר שקט. גם הקניון. מעטים האנשים שבאים לראות סרט ב-00:30, מסתבר.
המאבטח מסיים את הטקס. אני לוקח את החפצים בחזרה. "רואה? טוב שהוצאתי מהכיסים, אחרת זה היה מצפצף ומשגע אותך."
הוא מגניב חיוך כממתיק סוד, ולוחש "אם הוא מצפצף עליי, אני מצפצף עליו!"
אני צוחק נורא.
.
***
אני מרוקן את הארנק. הקופאית שואלת "באיזה כיסא אני רוצה לשבת."
"הכי למעלה ובאמצע. אני שונא שבועטים לי במושב."
היא מתקתקת משהו במחשב. בינתיים אני מסתכל לכל עבר. אף אחד לא עומד מאחוריי. למתבונן ההדיוט מהצד, זה יכול היה באותה המידה להיות תור להידבקות בצרעת, ולא אחד מאולמות הקולנוע העמוסים בארץ (בשעות כתיקונן).
"שורה 12 כסא 11 מתאים?"
"תגידי ת'אמת, נכון אני היחיד באולם?"
"כן, אתה היחיד."
"טוב. אני בכל זאת רוצה את המושב הזה. לכי תדעי."
גם היא מגניבה חיוך, ואני מחליט לנסות ולרכב על גל האנרגיות החיוביות שקיבלתי מהמאבטח. אני מספר לה על הדיאלוג, ומצטט את משפט המחץ שלו ששעשע אותי עד אין קץ.
"חה חה," היא מזייפת צחוק.
אני קצת מתבאס.
.
***
"סליחה, הקדמתי?"
עובד הניקיון ההמום ממלמל "מה? לא לא, מה פתאום", וממהר לצאת.
ואני מלך האולם.
.
כבר אינספור פעמים הלכתי לראות סרט לבד בקולנוע. אבל זאת פעם ראשונה שאני לבד בקולנוע.
אני מתרווח בצורה קיצונית במושב, מנסה להרגיש שייח' ובעיקר מרגיש מתיחה לא בריאה בשריר. השקט אופף אותי, משכיח ילדים צורחים, מעלים לעיסות פופקורן, מוחה טלפונים מצלצלים.
וזה משמח. כי קולנוע רועש זה מעצבן.
וזה גם קצת מטריד. כי קולנוע הוא חוויה קולקטיבית, רועשת, הומה.
וזה די מבלבל. כי כבר מזמן אני צורך סרטים גם בפורמטים קטנים ולא רק על מסך ענק, בגפי ובלי עשרות זרים. אז למה לא, בעצם?
כי זה לא חד משמעי, ולא סותר. אני הולך לקולנוע בממוצע פעמיים בשבוע, והקלישאה האיומה צודקת – זה פשוט אחרת.
.
לא יודע. נקווה שהסרט יסיח את דעתי מהמחשבות האלה.
.
***
הסרט בסדר.
הוא לא מסיח את דעתי מהמחשבות האלה.
"מעניין אם בכלל היו מקרינים אותו במידה לא הייתי שם", אני תוהה בקול רם, ומבין שגם אם כן – זה בכלל לא משנה. אני, מעצם נוכחותי הבודדה, מעניק לו משמעות. אני מי ששומע את העץ שנופל ביער.
אז אולי זה כן משמח שאני פה לבד.
.
***
הסרט נגמר.
למרות שהייתי עסוק בעיבוד החוויה שמסביב יותר מבצפייה, איכשהו לא יצאתי עם מסקנות גדולות.
.
חוץ מאחת.
.
כשהייתי לבד בקולנוע, בשעת לילה מאוחרת, והכל היה שקט לפני, ולא היה מה שיפריע תוך כדי, והייתי אדון לעצמי, וראיתי סרט שהוקרן לכבודי, עדיין רוב הזמן חשבתי איך אוכל לספר על החוויה לאחרים.
אפילו צילמתי תמונות.
וסרטון.
אם הייתי בן 12, בטח גם הייתי מעלה הכל לאינסטגרם וכותב בפייסבוק "בקולנוע לבבבדדדד בלי היפותתתת שלי!!!!!!1"
עד כדי כך.
זו גם הסיבה שנהניתי מהשיחה עם המאבטח, והתבאסתי מהקופאית.
.
כי כנראה שקולנוע הוא לעד משהו משותף, לפחות מבחינתי. גם כשאראה סרט לבד (ולא משנה איפה), הוא יהיה חשוב ומשמעותי עבורי רק כשאדבר עליו, כשאשתף אותו, כשאחלוק את החוויה ואתחלק בה.
.
אז אולי זה לא משמח שהייתי לבד בקולנוע. מה שכן, זה מאוד משמח אותי שקראתם על זה.
הבן החורג של הפוסט הזה
כשאני נכנס למיטה שמחוממת מסדין חשמלי.
כשבסרט אומרים משפט שהוא שם הסרט.
כשבשיר אומרים משפט שהוא שם האלבום.
כשלונדון וקירשנבאום מארחים להקה ורוקדים כמו ילדים.
כשאני מבין משחק מילים מטופש. כמו סנדוויצ'יה שנקראת New-Deli. חה! גדול.
כשמישהו מדבר בטלפון בשירותים ציבוריים, ומנסה לשקר לבן שיחו כשיש קולות של הורדת מים ברקע.
כשאני פותח את המקרר, והוא מפוצץ.
סוכריות קופצות.
כשאני נותן כיף (high-five) למישהו, ועושה את זה גרוע (וזה קורה רוב הפעמים).
כשאני נותן כיף למישהו, וזה יוצא מושלם (כולל הצליל).
כשהקריין ברכבת הקלה מדבר בעברית ואומר "נוסעים נכבדים", אבל באנגלית רק אומר "Attention Please". אמריקאים לוזרים. אתם לא נכבדים. אני כן.
כשבשש בערב אני מכוון שעון מעורר ליום למחרת, וכתוב שיש לי עוד 12 שעות לצלצול. הלא ידוע שאין משהו מבאס יותר מלראות את המשפט "The alarm is set for 4 hours and 32 minutes from now". מי הסדיסט שהתחיל עם העניין הזה? מקווה שהחיים שלו בזבל. עמוק בזבל.
כשבתוכניות תחקיר מעוותים את הקול של מישהו, וגורמים לו להישמע כמו גירסה רובוטית של בארי ווייט שהרגע עבר סירוס. אני יודע שזה ממש לא יפה מצידי. האנשים האלה עברו דברים נוראיים, גנבו להם, התעללו בהם, מה לא. אבל הקול הזה. שאלוהים יעזור לכולנו.
חתולים ביו-טיוב. כן, עדיין. וזה רק הולך ומחמיר.
כשבשיחה יוצא לי משפט שאני חושב שהוא ממש שנון.
כשאני כותב ב-notepad בפלאפון את המשפט הזה, לרוב תוך כדי השיחה.
כשאני קורא את המשפט הזה לעצמי, לרוב תוך כדי השיחה.
כשאני מקצר את הזקן, ומשאיר חלקים ממנו בכל מיני צורות מצחיקות. פעם אחת אני וולברין, פעם אחרת איימיש, ולפעמים היט-ל, אה, צ'אפלין. צ'ארלי צ'אפלין.
עומד מול המפלצת האפורה, הידועה גם בשמה "מכונת הכרטיסים", ומוציא בחוסר אונים את הכסף מהכיסים. היא ניצבת לה שם, זחוחה וקרירה, מחכה לבלוע את כספי בתאווה.
לוחץ על כפתור, ונדרש ללחוץ על עוד אחד, ועוד אחד. שישה שלבים, לא פחות. שישה שלבים מסובכים שדורשים חשיבה – אני רוצה כרטיס אחד? אני רוצה אותו לנסיעה אחת? אני רוצה קבלה? לא יודע, אההההה אני לא יודע!!!! שישה שלבים מייגעים, עד שתינתן לי הזכות לרכוש כרטיס לנסיעה ברכבת הקלה, ואני רק בשלב השני. הלחיצה האיטית מתחילה להלחיץ.
השמש מסנוורת. אני בקושי רואה את המסך. נלחץ קצת יותר.
הרכבת מתקרבת, הרכבת מגיעה. זהו, עכשיו עמוק בלחץ.
.
משום מקום, מגיח מלאך ג'ינג'י לבוש שחורים. זקנו כה דליל, שהוא נראה כאילו חיבר שיערות רגליים אקראיות ללחייו בדבק מגע; משקפיו כה גדולים, שעיניו נראות כאילו בעוד רגע הן קופצות עליי ומתחילות להרביץ לי; ודיבורו כה עדין, שהוא נשמע כאילו כל חייו התחנך בחדר אקוסטי שלא דרש ממנו לצעוק.
"רוצה את הכרטיס שלי? אני לא צריך אותו," אמר וחייך.
"כן!" הגבתי בהיסטריה. הדלתות ברכבת נפתחות. כבר לא בלחץ, אלא בהתקף קטטוני.
"קח, צדיק, קח," הוא נתן את הכרטיס ללא היסוס.
"תודה!" אמרתי. מיהרתי לתת לו כסף. חיפשתי סכום מדויק. זה היה קשה. יותר מדי קשה.
לו היה לי זמן, הייתי מדמיין ישיבה בה נמצאים מנהלי חברות תחבורה מלאי חשיבות עצמית, שותים קוניאק ומעשנים סיגרים, ודנים ביניהם על מחיר הנסיעה החדש. "שישה שקלים!" יגיד אחד. "מה פתאום," יאמר אחר. "זה לא מספיק דופק אותם!" יזעק השלישי. "משהו עם אגורות, צריך משהו עם המון המון המון אגורות, נגיד 6.90," יגיד הרביעי בחיוך ממזרי. "כן כן, אגורות, ככה שגם לא יהיה להם את הסכום המדויק לעולם – לעולם אמרתי! – וגם הם ייתקעו עם עודף, מלא עודף, אינספור עודף! מוהאהאהאהא!" יצחק החמישי. "וגם הנהגים יסתבכו ככה, וזה יעכב את כל הנסיעה, וככה כולם, אבל כולם, כו-לם, ישנאו נסיעה בתחבורה ציבורית קצת יותר," יסכם השישי. והם יתפקעו עד השמיים, וילגמו מהקוניאק, ויקפצו לשחות בבריכת אגורות כמו סקרוג' מקדאק.
את כל זה הייתי מדמיין לו היה לי זמן. אבל לא היה לי.
"זה בסדר, תביא רק שש, שלא תאחר לרכבת," הצדיק הרגיע ולקח שישה שקלים מידיי. לא היה לי זמן להתווכח.
"תבורך!" צרחתי לכיוונו ונכנסתי לרכבת בשנייה בה הדלת נסגרה. אית'ן האנט מ"משימה בלתי אפשרית" היה גאה בי. אולי הוא כבר. אין לדעת.
.
ובתוך הרכבת, תור להעברת הכרטיסים במכונת הבידוק. בזמן שהקשישה הראשונה שולחת את ידה באיטיות שלא תיאמן לעבר הכיס, מתחילות מחשבות הקונספירציה.
"אוי, ומה אם הוא דפק אותי? שיט, שיט, שיט, אני לא מאמין. הוא דפק אותי. הוא סתם נתן לי כרטיס משומש, ואני אצטרך לרדת בתחנה הבאה. וזה במקרה הטוב, אם לא יגיעו הבודקים הפאשיסטים האלה לפני שאספיק לרדת, והם יתנו לי קנס של 200 שקל, והכל כי נתתי אמון במישהו זר ולא עצרתי לרגע לחשוב על זה."
סבתא אחרת. עוד שתי סבתות מגיע תורי.
"איך תמיד כשאני רואה את רפי גינת רועם בסיפוק על 'עוקץ', אני אומר לעצמי שהם כאלה פראיירים, ומי נופל בפחים האלה. והנה גם אני נפלתי. היבריס, הו היבריס ארור."
סבתא אחרונה.
"אידיוט, אידיוט, אידיוט, אידיוט. כמה עצוב שאי אפשר לסמוך על טוב לב של בני אדם בחברה שלנו. עד שמישהו עושה מחווה נחמדה, מסתבר שהכל מזויף."
תורי. אני מכניס את הכרטיס למכונת הבידוק. הוא בתוקף, עובר בלי בעיה, ועל המסך הקטן כתוב "נסיעה טובה".
.
אה. אז, אוקיי. אולי בכל זאת יש אנשים טובים בעולם. תירגעו קצת, שמעתם? לא צריך ישר לחשוב על האופציה הכי גרועה.
על בסיס שלושת הפוסטים הקודמים, אולי נדמה לחלקכם שהשנה המקוריות מתה, או לפחות התחבאה ממש טוב. אבל אני מאמין שלערבב היטב זה המקורי החדש, וכל השירים שהעליתי כאן – בין אם הם רוק דמוי סיקסטיז, דיסקו דמוי סבנטיז, וזה – ערבבו היטב את העבר לכדי אמנות עכשווית.
ואם עדיין אתם מפקפקים, אז הנה אסופת שירים שפשוט לא היו יכולים לצאת באף שנה אחרת, או אם נדבר פרחית לרגע – ווי, הכי 2013.
Daughn Gibson – Kissin on the Blacktop
"בואנ'ה, יש לי רעיון מטורף. בוא ניתן אסיד וגיטרת סלייד לניק קייב, ונראה מה יוצא מזה."
Dale Earnhardt Jr. Jr, – Dark Water
שיר שמותאם לדור ה-ADHD. בכל כמה שניות מתווסף אלמנט נוסף, שחלילה לא נשתעמם; רגע לפני שחשבנו שהבנו מה קורה השיר נשבר ומשנה קצב; ותוך כמה שניות הוא חוזר באלגנטיות לפזמון הכובש.
Majical Cloudz – Bugs Don't Buzz
מינימליזם בומבסטי.
Parquet Courts – Stoned and Starving
בשנה בה "הסטרוקס" הוציאו אלבום שרק שלושת-רבעי-אהבתי (וזה מעט מדי), טוב שיש מי שמשאיר את המדורה בוערת.
Kirin J Callinan – Embracism
המנון הגבריות השבורה החדש. לו רק המנון היה יכול להיות כל כך מעוות ומהפנט.
Celestial Shore – Valerie
להיט פרוגרסיב-רוק פוסט-מודרני. מסתבר שיש דבר כזה. אל תשאלו איך אני יודע.
זאת חוכמה די קטנה. כמעט כל שיר רוק עכשווי שואב השראה כלשהי מהסיקסטיז. ובכל זאת.
Temples – Shelter Song
הכירו את הרינגטון החדש שלכם.
Yuck – Memorial Fields
מקרה נדיר של להקה שדווקא עזיבת הסולן היטיבה עימה.
Tiger Waves – Fields
עוד קצת שירים על 'שדות'. בשבוע הבא – שלמה ארצי.
סתם. בחיים לא.
Foxygen – San Francisco
אם אתם הולכים לסן פרנסיסקו, תהיו בטוחים שהשיר שכתבתם עליה עומד בסטנדרט. בונוס – מציינים את ישראל!
Statistics – Take The Lead
נראה אתכם ממשיכים לשבת יותר מעשר שניות.
One Girl/One Boy – !!!
את הלהקה עם השם ההיפסטרי בעולם – קראתם נכון, זה פשוט שלושה סימני קריאה – הספקתי לראות בברלין, והיה מעולה, עם שבעה סימני קריאה לפחות. לא ראיתי כל כך הרבה גרמנים רוקדים מאז, אתם יודעים, בדיחת שואה.
The 2 Bears – Work
שיר פגז מתוך פרויקט צד של "הוט צ'יפ", שמצליח בו זמנית להישמע כמו להיט דיסקו מהסבנטיז, מאוסף היטמן שיצא בשנות ה-90, וממסיבת גג ב-2013.
פגז. כיף להשתמש במילה הזאת. פגז.
פגז.
Holy Ghost! – Bridge and Tunnel
שוב סימני קריאה. ושוב הם מוצדקים.
מה שהכותרת אומרת. סימפל אז דאט. והפעם: שירים חדשים-חדשים, שנשמעים כאילו הגיעו מהאייטיז. אז ככה:
Cavman – In The City
או שההוק המלודי יהפנט אתכם, או שיימאס עליכם אחרי שלושים שניות. נחשו מה קרה לי.
Minks – Margot
שיר מתקתק. מומלץ לבקרים עייפים או ללילות עירניים.
Clock Opera – The Lost Buoys
כאנשים שעוקבים אחרי הבלוג באדיקות (… ?), אני מאמין שבשלב זה אתם כבר יודעים – שם גרוע ללהקה ממש לא שווה להקה גרועה.
Vigo Thieves – Heartbeats
האמת שיש להם שיר אחר, Ghosts, שהוא מוצלח לא פחות. אבל לא מצאתי גרסה נורמלית שלו. אתם מוזמנים לחפש קצת בעצמכם. עצלנים. ג'יזס.
Born Gold – Hunger
ונקנח בשיר זהב, שישאיר אתכם רעבים.
מצטער על ההתחכמות הזולה.
זה קצת הקטע שלי כאן.
ktavet.wordpress.com 