When you're strange

קוונקה.

כזה שם מוזר לכזו עיר עצומה, השלישית בגודלה באקוודור. הגעתי לשם לשהות לא ממושכת, והדבר הייחודי עבורי בעצירה הזו היה שהגעתי לשם לבד לחלוטין, אחרי ארבעה וחצי חודשים של טיול עם חברים קרובים ועם אנשים-שהרגע-הכרתי-שנהיו-חברים-קרובים. במילים אחרות – לראשונה בטיול, הייתי אך ורק עם עצמי.

ככלל, זו אינה עיר שנמצאת במסלול הקבוע של ישראלים רבים באקוודור, ואין שם את ההוסטל של ההוא שברח מהארץ וחי שם כבר 8 שנים עם אישה מקומית, או את המסעדה עם הסטלן האקוודורי שמדבר עברית כמו אחרון, אה, הסטלנים הישראליים ש, אה, מדברים עברית. צירוף הנסיבות הייחודיות הללו – היותי לבד, והיות קוונקה חור תחת – איפשר לי להתנסות בסוג טיול שונה בעליל.

האוטובוס הביא אותי לשם באישון לילה ופתחתי, לראשונה ולאחרונה בטיול, את ה"לונלי פלאנט". לקחתי מונית לאחד המלונות שהומלצו שם, ואת היום שלמחרת העברתי בתיירות עירונית למהדרין. ביומי השני יצאתי לטראק יום בפארק עצום מימדים שהיו בו בערך 230 לגונות, ולמרות הגשם והבוץ היה יום מהנה. עקב הידיעה שמחר כבר אעזוב (כדי לנסוע לעיירת החוף מונטניטה, שם אפגוש חברים שהכרתי לא מזמן), החלטתי ללכת עד הסוף עם התנסויות הבדידות, ויצאתי לפאב.

וכך היה. הלכתי למקום מלא באנשים, ישבתי על הבר, והזמנתי משהו לשתות. אחר כך עברתי לפאב אחר, ואחר כך לעוד אחד. חרף העובדה שאני אחד האנשים הכי חברותיים שאני מכיר (באמת!), באותם רגעים לא הייתי חברותי. אולי לא התחשק לי, אולי כי לא דיברתי ספרדית מצוחצחת מדי, אולי כי חששתי ממשהו. ישבתי שם, לבד, שתיתי את הוויסקי או הבירה שלי, ופשוט בהיתי. באנשים, בחפצים, בכלום.

זה היה משונה עד מאוד. החוויה הזו הייתה כל כך מנוגדת לכל האופוריה הבלתי נגמרת שחוויתי עד אז בטיול (ולמעשה גם אחר כך, עד סוף הטיול), שזה רק חידד את כל המחשבות והתחושות שלי בנושא.

ידעתי שאני לא באמת לבד בעולם, שזה רק מצב זמני עד שאגיע למונטניטה, שאני טוב בלרכוש חברים, ישראלים וזרים כאחד. ידעתי הכל, ובאותם רגעים זה לא שינה כלום. הרגשתי זר ומוזר. כאילו כולם מסתכלים ומרחמים עלי, או לחילופין לועגים לי. זו הייתה הפעם ראשונה והאחרונה בה הלכתי לפאב לבד.

קוונקה. ג'יזס פאקינג קרייסט.

קצוות

ת' ואני הגענו לאזור של פאב "הקצה" בסביבות השעה 21:30. היה כתוב שההופעה של להקת "חיה מילר" ביחד עם רם אוריון (לשעבר מ"נושאי המגבעת" המיתולוגיים) תתחיל ב-21:00, והיה לנו ברור שזו לא תהיה שעת ההתחלה. צדקנו. אנחנו מתקרבים לכניסה, והמקום ריק. לגמרי. מאקווריום העישון מבצבצים מספר ראשים אותם אנחנו מזהים כקוסטה, הסולן של "חיה מילר", וכרם, שהוא, כאמור, רם. אז הלהקה שם. והם היחידים.

טוב. נשתה בירה? נשתה. המשכנו מספר צעדים לפאב ה"טוביה" הסמוך (כי להם יש גינס) ולגמנו בירה בשמחה בזמן שעשן נרגילה משולחן סמוך אפף אותנו. בשעה 21:50, לאחר שסיימנו את הבירה וסיימנו גם לצחוק על כך ששלושה אנשים בוגרים שאינם בדואים מעשנים נרגילה (חשבתי שיש איזו מגבלת גיל, נגיד שמגיל 21 ומעלה אסור לך לעשן את זה, בטח לא בפומבי. מביך), חזרנו ל"קצה". קנינו כרטיס, נכנסנו פנימה, והמקום ריק. לגמרי.

טוב. נשתה בירה? נשתה. הברמן המשועשע מזג לנו גולדסטאר והתחיל לדבר איתנו, ברמן נוסף הצטרף אליו, והאייל השמח מ"עלית העראק" הגיע גם הוא. אז בחורים שותים קצת עראק, עוד קצת עוד קצת עוד קצת עראק, עד העיניים. בכסא לידנו יושב אייל – לא אותו אייל מ"עלית העראק", אלא הבעלים של "הקצה" שיצא לי להכיר מסיקורים שעשיתי על המקום – והוא מדוכדך משהו. דיברנו איתו קצת, ולפתע הגיע קוסטה עם רשימת השירים הצפויה להופעה, השאיר לו אותה על הבר והלך. אייל הלך לבדוק משהו, ות' ואני עשינו יד אחת עם הברמן והתחלנו להוסיף לרשימה שירים שאנחנו רוצים.

אז נוספו כמה של "חיה מילר" שלא היו שם, אחד של רם אוריון שלא היה שם, ואז נתנו לדמיוננו לעוף. "אם יש לך שמש?" תשים. "שריפה, אחים, שריפה?" תשים! ותביא גם צ'ייסר וויסקי, אם אפשר. בינתיים קוסטה חוזר ומתיישב איתנו. הוא בחור מצחיק. הוא מתפלא שיש אנשים שאשכרה מכירים את השירים שלו, ואומר שישקול את עניין "יש לך שמש". לפתע גם רם מצטרף. ת' ואני מראים לו את הרשימה המעודכנת, והוא אומר "היי! איזה קטע! באמת עשיתי פעם קאבר ל'שריפה אחים שריפה'. אני רציני". וואו. הערב הזה הזוי.

מגיעים עוד כמה אנשים, בין חמישה לשמונה. אני לא בטוח כמה, כי אני כבר מרחף על ענן של אלכוהול. ההופעה מתחילה, ורם מבצע את השיר שלו שביקשנו. גיבור. "חיה מילר" עולים, וגם עושים שיר שביקשנו. אלופים. רם מצטרף אליהם, וזו הופכת להיות אחת ההופעות הכיפיות בהן הייתי מימיי.

כך, מול קהל שמכיל בין שבעה לעשרה אנשים שלא מפסיקים לזוז לרגע, החבר'ה על הבמה נתנו את כל מה שיש להם. ואני תוך כדי עף למיליארד כיוונים בראש, ובעיקר חוזרת לי השאלה – הם מבואסים? איך מרגיש אמן שצריך להופיע מול עשרה אנשים? האם האמירה שכל אמנות צריכה קהל מגיע עם איזה כלי מדידה? כמה אנשים זה קהל? אחד זה באמת מספיק? ועשרה?

ההופעה נגמרת, ואנחנו מתיישבים עם קוסטה ורם ליד הבמה. "התבאסתם?" שאלנו. "מה פתאום, נהנינו לאללה. הייתה הופעה מעולה", אומר קוסטה. "נטולת פוזה. באו רק אנשים שבאמת מכירים ואוהבים את המוזיקה, וכיף להופיע מול אנשים כאלה".

ואני חושב שיש כמה אופציות לפירוש התשובה שלו: הוא קצת משקר, כי ברור שהוא התבאס אבל הוא בחיים לא יודה בזה מול אנשים שהרגע היו בקהל; הוא אומר את האמת המוחלטת; או שהוא קצת התבאס, החליט להוציא מהערב את המיטב ובסוף ממש נהנה מזה. אני רוצה להאמין שזו האופציה השלישית. לא בגלל איזה אידיאל גדול שאני מאמין בו, אלא כי זה לא יפה לשקר לאנשים שדיברת ושתית איתם כל הערב.

אני לא שם

בוב דילן ברמת גן, ואני בירושלים. איך זה קרה?

בהתחלה אמרתי שבטח תהיה הופעה גרועה. כבר שנים שבובי היקר הוא אולי אגדה מהלכת אך במקביל גם זמר מקרטע. קטעים שראיתי מהופעות שלו משנות ה-2000, במיוחד זו מהגראמי האחרון, חיזקו את המחשבות הללו. גם עזרו שלל גילויי הדעה בעיתונים ובאינטרנט לגבי חולשתו המתמשכת כפרפורמר, שהשוו את קולו לשילוב בין צפרדע דרוסה לצפרדע לא דרוסה, את הכריזמה הבימתית שלו לשק מלט, ואת התקשורת שלו עם הקהל לשיחה עם נציג שירות של 'הוט'.

אחר כך אמרתי לעצמי שלא אלך בגלל הגרסאות המשונות שהוא עושה לשיריו הידועים. יש בחזקת אייפודי (כמעט) את כל האלבומים של בוב, אותם אני מכיר ואוהב. אבל, וזה אבל גדול, יש לי גם כמה בוטלגים שלו, ושם הוא, איך לומר, עף על עצמו. יש שירים שהכל בהם שונה – המקצב, המלודיה, אפילו המילים – וזה לא משהו שנהניתי ממנו במיוחד. כולם מצדיקים אותו בטענה ש"זה תמיד היה הקטע שלו", או ש"הוא אמן שעושה מה שהוא רוצה"; אני מצדיק עצמי בטענה ש"ילך קיבינימט ויפסיק להתמזר על חשבוני".

לבסוף הוצאתי את התירוצים הטכניים לאיוורור – מה, זה עולה מלא כסף! ואצטדיון רמת גן זה מקום גרוע להופעות! ואף אחד לא רצה לבוא איתי! ו, אה, מה, יהיו מלא פקקים!

כשבחנתי את כל הסיבות הללו כמכלול, הגעתי למסקנה ש-I'm full of crap. בסדר, אז הוא שר מוזר. הייתי במיליון ואחת הופעות בהן הזמר שר מוזר ולא תיקשר עם הקהל, ונהניתי עד אין קץ. בסדר, אז הוא עושה גרסאות מוזרות לשירים שלו. עדיף שיהיו שחזורים אחד לאחד של שירים מהאלבומים? בשביל זה יש לי את האייפוד.

בסדר, אז זה מלא כסף. על הופעה של 'דייב מת'יוס בנד' בברזיל הוצאתי 450 שקל מבלי להניד עפעף ומבלי שהכרתי כמעט אף שיר שלהם, והיה מדהים. בסדר, אז זה באצטדיון רמת גן. כשהייתי שם בהופעה של סטינג לפני 5 שנים חשבתי שזה דווקא אחלה מקום להופעה, וכך חשבו גם רבים שהיו בהופעה של לאונרד כהן.

רגע, אז למה באמת אני לא בהופעה עכשיו? בחיי, אין לי שמץ של מושג. גם אם איכשהו אצליח להבין למה, המציאות תישאר זהה – אני לא שם.

     .

ברוח זו, אצרף את אלבום גרסאות הכיסוי שיצא כפסקול לסרט "I'm not there", בו 6 שחקנים שונים שיחקו את דילן בתקופות שונות בחייו. הפסקול קצת עמוס מדי, אבל יש בו כמה פנינים נפלאות. אם כל האמנים האלה יבואו ביחד להופיע בארץ כדי לבצע את האלבום הזה – אני בטוח הולך. במידה וזה לא יהיה יקר. ולא ברמת גן. נו, וכל זה.

 שם הלהקות/זמרים/זמרות: Various Artists

שם האלבום: I'm Not There Soundtrack

קישור להורדת האלבום: דיסק מספר 1 http://www.mediafire.com/?9ml7mxhrtt7

דיסק מספר 2 http://www.mediafire.com/?dejckxem9mm

שירים שכדאי להתחיל מהם:  Mark Lanegan – The Man In The Long Black Coat http://www.youtube.com/watch?v=rTPltpnfUwg

Jeff Tweedy – Simple Twist Of Fate http://www.youtube.com/watch?v=VZfGe36ygLg

Eddie Vedder & The Million Dollar Bashers – All Along The Watchtower

http://www.youtube.com/watch?v=byibA7s-REo

Roger McGuinn & Calexico – One More Cup Of Coffee http://www.youtube.com/watch?v=qyAroxv36Oc

ליגה אחרת

ישנו בלוג מוזיקה חביב שנוהג להעלות לינקים להמון דברים מגוונים, ואני נכנס להתעדכן בו פעם בזמן מה. אני עוקב אחרי הבלוג הזה מהסיבה שהוא מעשיר את חיי האינטרנטיים בדברים שאני לא מכיר, אבל אני מודה שבשנה ומשהו האחרונות אני מדלג על הטקסטים (שהם לא פעם טרחניים) והולך ישר לקישורים. מדוע? מפני שהכותב נוטה להגזים. מאוד.

למה אני מתכוון ב"להגזים"? כל להקה מעלה לו דמעות; כל אלבום שהוא אוהב הוא מרטיט ומצמרר; ועל כל שיר שתופס אותו הוא טוען שהוא שומע בריפיט ללא הפסקה.

אני לא קונה את זה. אני מאמין לו שהוא רוצה לפרגן, ואני מאמין לו שהוא באמת אוהב את כל הדברים האלו, אבל היציאה התכופה שלו מגדרו היא מתישה ומעיקה מאוד.

ממנו למדתי שאני לעולם, אבל לעולם, לא אכתוב דברים כמו עד כמה "דמעתי מאלבום" או ש"אני שומע שיר בריפיט" לחינם. כשאני אכתוב את זה תהיה לזה משמעות, ומי שעוקב אחרי הבלוג שלי בטח ישים לב לכך. אני משער שחלק מהתהליך בו אתה מגלה מי אתה רוצה להיות, כולל הכרה במי שאתה לא רוצה להיות.

ובכן, ישנה להקה צעירה מלונדון שעד היום הוציאה רק שני שירים. אלו שני שירי פופ נהדרים, קליטים, שלא יוצאים לי מהראש בשבוע האחרון. אני מאזין לכל אחד מהם כמה פעמים ביום ואפילו, כן כן, היום שמעתי את שניהם בריפיט שלוש פעמים.

אני מקווה שתאמינו לי, תורידו ותהנו מהשירים לפחות כמוני. ואם לא, אז תורידו את שני השירים כדי שלפחות תוכלו להתעצבן עלי שאני מגזים.

שם הלהקה: League

שם האלבום: אין אלבום כרגע

קישור להורדת השירים: http://www.mediafire.com/?7k8zztfcqh5g9k7

קישורים להאזנה:  Golden Maps http://www.youtube.com/watch?v=FmW08q6q_Gk

 Two Wild Hearts http://www.youtube.com/watch?v=_v8JoYSpJqY

Sunday Bloody Sunday

הרי אני יודע את העובדות. אסד אולי עסוק עכשיו בטבח של אזרחים, אבל הוא עדיין מקפיד בכל יום ראשון בבוקר לקבל עדכון מודיעיני לוהט שאומר לו בדיוק, אבל בדיוק, כמה חיילי צה"ל הגיעו באיחור לבסיס באותו יום. ברגע שהוא יגלה שכמות האיחורים גבוהה מרף מסוים, הוא יבין שהצבא שלנו אינו ערוך למלחמה ויתחיל במתקפת פתע סורית.

במידה ואני טועה, אז אני לא מוצא היגיון בטירוף נסיעות החיילים של ראשון בבוקר. אבל גם אם הסיבות לא הכי ברורות לי, התוצאה זהה: לקחת רכבת ביום הזה שקולה להליכה לחתונה באולם אירועים באזור התעשייה של עפולה – אתה יודע שזה הולך להיות נוראי וצפוף ורועש, ובכל זאת אתה מוכן להכניס עצמך לזה ועוד לשלם על זה כסף.

ראשון בבוקר. אני בבאר שבע. אני צריך להגיע לתל אביב. למרות כל הסיכונים שלעיל, בחרתי ברכבת על פני אוטובוס בעיקר ממניעים רגשיים עמוקים. כמו כשאתה יושב בפאב ומלא אנשים עומדים סביבך ללא מקום לשבת, או כשאתה מגיע לקצה תור ורואה כמה זמן עוד נשאר לאלו שנשארו מאחוריך, יש איזו תחושת נעלות והתעלות כשאתה נוסע ברכבת – '(צחוק מרושע) כל פשוטי העם עומדים בפקקים ואני מרחף על המסילות ללא הפרעות'.

כל זה היה יכול להיות נכון ונהדר אם רכבת ישראל לא הייתה דואגת להצטייר כמו הדבר האחרון בעולם שאפשר לסמוך עליו. עיצומים של עובדים, ביטולים, עיכובים, התנגשויות בין רכבות, שריפות של קרונות, וכאלה. בסדר, תמיד אהבתי להסתכן. אני חציתי כבישים בלימה.

ההתחלה, כצפוי, לא מבטיחה. אין קופאית, אז אני נאלץ להדפיס כרטיס מהמכונה, שמצידה מוציאה לי כרטיס ללוד במקום לתל אביב. כנראה כחלק מקונספירציה לחזק את הפריפריה. הם לא יודעים שסטודנטים לספרות אנגלית ותקשורת רק יחלישו אותה. מילא. אני מתיישב ברציף, שם אוזניות, ולפתע שומע בחורה עם קול ענוג מלחששת אלי מהשמיים. לעזאזל, האם כל הפמיניסטיות צדקו ואלוהים הוא, למעשה, אישה? רגע. לא. זו הקריינית. מצטער, פמיניסטיות, טעיתן. ואני מסתכל עליכן, (שם של מרצַה מהאוניברסיטה) ו(עוד שם של מרצה מהאוניברסיטה).

הקריינית של הרכבת היא הבחורה הכי טיזרית בעולם. "הרכבת לתל אביב תצא מרציף מספר 2", היא מבטיחה כעשרים דקות לפני הזמן המקורי בה הרכבת אמורה להגיע. אני מחייך וחושב לעצמי שזה ממש כיף שהרכבת מקדימה בכל כך הרבה זמן. אבל כלום לא קורה. אחרי 5 דקות היא חוזרת על ההצהרה, ואני אומר שגם רבע שעה הקדמה זה אחלה.

3 דקות לאחר הזמן הנקוב ולאחר לא פחות מ-5 הבטחות דומות מצד הקריינית, היא משנה פאזה ואומרת " נא לא לעמוד בקצה הרציף, הרכבת עומדת להיכנס לתחנה". אחלה! שתבוא כבר. אבל היא לא באה. אחרי שתי דקות עוד הבטחה. ואז עוד פעם. תודה לך, הבנתי שאסור לי לעמוד מעבר לקו הצהוב, אבל אם תמשיכי לדבר אני עלול לקפוץ למסילה במקום לצעוד אחורה.

ואז סוף סוף, כמו שהובטח בפואמה "רכבת ההפתעות", הנה באה הרכבת. היא ריקה. איזה קטע. אני מתפרס על רביעיית מושבים, ונרדם. תוך שעה וקצת אני מגיע לתל אביב.

אני לוקח הכל בחזרה. תחי רכבת ישראל ביום ראשון בבוקר. אני לא מבין על מה כולם מתלוננים כל הזמן.

גדילה, חלק שלישי: הקראה, הנאה, המראה

מוקדש לנעם

ב-15 במאי הוזמנו לראות את התיאטרון בו תהיה ההקראה של המחזות שיגיעו לגמר. זו הייתה סיטואציה אבסורדית משהו – בשלב זה עוד לא ידענו מי העפיל לחמישייה האחרונה, והמפיקות הבטיחו שכשיסתיים הסיור הן ילכו לשקלל את ציוני השופטים ויודיעו מי עבר. כך שמתוך עשרה אנשים שבאו לסיור, חמישה היו צפויים לגלות אחריו שהם לא היו צריכים אותו. תחי הלוגיקה של החוג לתיאטרון.

אז בזמן שאני מסתובב שם ומקשיב לכל מיני בקשות משונות של אנשים לתפאורה ותאורה ומוזיקה, חשבתי לעצמי איזה קטע זה יהיה אם לא אעלה לגמר ובאתי לסיור לחינם, ואיזה קטע זה יהיה אם אעלה לגמר, ואיזה קטע אם אעלה לגמר ואנצח, ואיזה קטע אם… הא? לנצח? רגע, ת'כלס, למה לא? נכון, לא ציפיתי לזה, ולא השתתפתי בגלל זה, אבל כבר הגעתי עד כאן. מתוך 30 ומשהו שניסו, אני בעשרה האחרונים. זה כבר אומר משהו.

נהההה, אני לא אעלה לגמר. טוב, יאללה, אפשר ללכת מכאן כבר? אחד המשתתפים נורא מוזר והוא מדבר כמו דן כנר. זה מתחיל להפחיד אותי.

לאחר הסיור נותרה לי שעה עד לשיעור. הלכתי לספריה, והתחלתי ברוטינת האינטרנט של הבוקר שראשיתה בדיקת מיילים. ראיתי מייל מצוות ההפקה של המחזה. הן היו ממש רציניות כשהן אמרו "כשיסתיים הסיור". יש פירוט על צוות השופטים. היי, אחד מהם זה מבקר התיאטרון של "ידיעות אחרונות". אה, רגע, מה זה? הנה השם של המחזה שלי.

איזה קטע פסיכי. הגעתי לגמר. הודעה ל-נ'. היא באקסטזה. פתאום אני קולט שבעצם גם אני. אני משתף בפייסבוק, במייל ובעל פה, ואני מקבל לייקים, ריפלייז וצ'אפחות בהתאמה. כל העסק מתחיל להיות מאוד אמיתי, ואני מתחיל להיות מאוד נרגש בהתאמה.

שלושה ימים לפני הגמר נ' ואני עושים הקראה של הטקסט בסלון דירתה, ומקצצים קצת כדי שתהיה התאמה ל-20 הדקות שהוקצבו לכל מחזה. יום לאחר מכן עשינו חזרה על ההקראה באולם עצמו, ושוב צריך התאמה, רק מסוג אחר – לתאם את סאונד הנביחה של הכלב, את התאורה, את המיקום של הספסל. דן כנר הזה ידע מה הוא עושה כשהוא הציק אז למפיקות.

הכל בסדר. יהיה בסדר. יהיה כיף. גם אם לא אנצח, יהיה כיף. אבל שוב רגע, ת'כלס, למה לא? נכון, לא ציפיתי וכו', אבל מתוך 30 ומשהו שניסו, אני בחמישה האחרונים. אולי, כנראה, יש מצב, שאני טוב. כן, אני טוב. לא נורא טוב, אבל די טוב. תירגע עם המחמאות.

יום לפני ההקראה, אני חווה סוג של הארה: אני ממש מאמין בעצמי ובמחזה. אני הולך לנצח. כן, אני הולך לנצח. ואז מגיעה ההקראה, ולהפתעתי אני בכלל לא לחוץ במהלכה. הדיאלוג עם נ' עובד נהדר כצפוי, הקהל מגיב בחום (בסדר, אז היו שם איזה 10 אנשים משוחדים לטובתי, אבל גם עוד כמה עשרות שלא), והטקסטים האחרים נדמים לי פחות זורמים. אחד קשור לשואה, אחד לכיבוש, אחד פרפראזה על סיפור תנ"כי, ואחד על הומלס שפורץ לדירה של משפחה. אין לי ספק שמבחינת הקראה נטו המחזה שלי הכי מהנה, אבל השיפוט יתבסס בעיקר על הטקסט עצמו.

בהפסקה הקצרה לפני ההכרזה על הזוכים, חברים וגם זרים באים לפרגן. ברקע אני שומע עוד זרים מדברים על כמה הם אהבו את "הזה עם הכלב". זה פשוט אדיר. כל כך נהניתי מההקראה, ומהאירוע עצמו, ומהתגובות, ומלעבור ולחלוק עם נ' את החוויה הזו על שלל שלביה. מבחינתי ניצחתי.

חוזרים לאולם, ומכריזים על הזוכה.

זה לא אני. לא ניצחתי.

האמת היא שהמחזה שזכה היה מעולה. האמת היא שכולם היו מעולים. והאמת? כן, גם המחזה שאני כתבתי היה מעולה. מכאן אני יכול רק להמריא. עצם זה שהגעתי למצב, ותהיו סבלניים לרגע כי זה משפט מורכב, שבו אני מאמין בעצמי שאני מעולה על אף שלא ניצחתי במשהו שלקח לי הרבה זמן להאמין שאנצח בו – זה סוג של ניצחון בפני עצמו. יש? לא, הא. אנסח זאת כך – זה שהאמנתי שאנצח לא אומר שהפסקתי להאמין בעצמי כשלא ניצחתי.

נשמע צליל נביחה, והמסך יורד.

מצורפים סרטונים מערב ההקראה. בשל איכות הסאונד הנמוכה (והעובדה שהשחקן הראשי צרוד ומדבר מהר) מומלץ להאזין עם אוזניות

אה, והבהרה – בעקבות קושיות שהעלו בפניי, אציין שהכותרת היא 'גדילה' ולא 'גדליה' בכוונה תחילה.

גדילה, חלק שני: הרשמה, הפתעה, הצלחה

בנובמבר 2010, כמעט שנתיים לאחר שכתבתי את 'גדליה', ר' הפנתה את תשומת לבי למייל שנשלח ממזכירות כלשהי באוניברסיטה, ובו הכרזה על פתיחת תחרות לכתיבת מחזה קצר. "בוא נכתוב לזה משהו", היא אמרה לי. "סבבה", עניתי. ישבנו במשך זמן מה, העלינו רעיונות, נתקענו, ואז אמרתי לה שאשלח סיפור שכתבתי מזמן. הסיפור, ואני מצטט מהמקורות (קרי מהמייל ששלחתי לה), "כתוב בסגנון של מחזה (פחות או יותר), זה אולי ייתן לך כיוון כללי על סגנון הכתיבה שלי בעניין".

למחרת, ר' התנפלה עלי ואמרה "זה מעולה! עזוב את הכתיבה המשותפת, תשלח את זה!" עשיתי לטקסט עריכה סגנונית כדי שיראה כמו מחזה – שמות דמויות עם נקודותיים בתחילת משפטים, הוראות במה מינימליסטיות, וזהו בערך – ולא שיניתי כלום מהתוכן. שלחתי, וקיבלתי הבטחה שעד ה-15 במרץ אזכה לתשובה.

ב-30 במרץ קיבלתי מייל, ובו נתבשרתי להפתעתי שמתוך 30 ומשהו מתחרים עליתי לעשירייה בשלב השני. לא אשקר, הייתי מאוד שמח וגאה בעצמי. הכיף הגדול, פרט למעבר השלב, היה שקיבלתי לראשונה בחיי ביקורת מקצועית ואובייקטיבית על הכתיבה שלי. עד אז, הקהל שלי (בעיניי לפחות) היה אוהד ושבוי מראש – חברים, משפחה, אנשים שמכירים אותי. לא יעזור כלום – גם אם הוא מנסה להיות ענייני, כשמישהו שמכיר אותך קורא מה שאתה כותב הוא קורא את זה אחרת.

אין לי בעיה להודות שתמיד פחדתי מאוד מביקורת לא טובה בנוגע לכתיבה. בכל דבר שכתבתי – לא רק בדברים שהם קצת יותר עמוקים ומתפלספים, אלא גם באנקדוטות הקטנות והכביכול זניחות יותר – לקחתי פיסה קטנה מהלב שלי והנחתי אותה נאה (מלשון raw) על השולחן. כל דבר שאתה כותב חושף משהו ממך, ולהיחשף ככה זה קשה, ומרתיע, וכפי שציינתי – מקשה עליך לקבל ביקורת.

צוות השופטים הורכב מסטודנטים ומדוקטורים לתיאטרון, והם כתבו דברים ממש טובים: "המחזה זורם בשפה מאד קולחת, עם הומור… שתי דמויות מסקרנות ומקסימות… המחזה צעיר ורענן… הדיאלוג כתוב באופן עשיר וחי, והיחסים מתפתחים בצורה משכנעת". גם ההערות היותר בונות וביקורתיות נראו לי מאוד לעניין, ובמיוחד מצא חן בעיניי שאחד השופטים כתב "ניתן לחוש בעודף מודעות עצמית מצדו של הכותב". חה! אני. עודף מודעות עצמית. בחיים לא.

לאחר שבוע התקיימה פגישה עם אחד הדוקטורים לתיאטרון (אני מקווה שאני לא היחיד שזה מזכיר לו את ה"דוקטור למחול ליכטיג בר-זוהר" של הגששים. לא? מישהו?), שדיבר איתנו על עריכה לקראת השלב השני. הוא אמר דברי טעם: "אל תתאהבו בטקסט שלכם, תעשו אותו קצת שרירי יותר. מצד שני, לא חייבים להוריד כלום אם אתם חשים שאין צורך בכך".

אז ישבתי עם נ', עשינו הקראה של הטקסט, והחלטנו על איזה חלקים אפשר לוותר, ומה אפשר קצת לשנות, ואת מה שווה להשאיר. ההקראה הזאת הייתה חוויה פסיכדלית לגמרי: המילים שכתבתי יצאו מהדפים וקמו לתחייה מול עיניי. זה היה כמו לראות את הילד שלך לומד ללכת, או במקרה הזה – את הכלב שלך משתין לראשונה באסלה.

כל כך נהנינו מזה, שהגעתי למסקנה שבכלל לא משנה אם אעבור לשלב הבא. לא נכנסתי לתחרות כדי לזכות, אלא כדי להעשיר את עצמי ובכדי לחוות דברים חדשים שנוגעים לכתיבה. לשמחתי, זה קרה: עברתי שלב. בעקבות כך, זכיתי לראשונה בחיי לביקורת מקצועית והתמודדתי איתה נהדר. ובעקבות כך, שמעתי לראשונה בחיי טקסט שכתבתי בקול רם וזה הרגיש נפלא. באמת שדי, דיינו.

או כך לפחות חשבתי.

גדילה, חלק ראשון: השראה, התחלה, הדחקה

ביוני 2008 יצאתי לטראק בבוליביה עם שתי עלמות חן. ביום הראשון ירד שלג וגשם לסירוגין, ורוב היום הלכנו, פיזית, בתוך ענן. שילוב כל התנאים הקטלניים הללו הוביל לכך שבשלב כלשהו החלקתי (ממש לא) בחינניות. בכדי להתאושש מאותה החלקה (לא) חיננית, ישבתי על מבנה דמוי-ספסל מאבן שהיה מטר ממקום החלקתי, ממש כאילו הוא חיכה שאפול בנקודה הזו.

ושם, בעת שישבתי וחיכיתי שהכאב והמבוכה יחלפו, עלה לי רעיון לסיפור קצר. בחור פוגש בחורה על ספסל בפארק. זה יהיה כתוב בדיאלוג. בסוף היא לא תרצה אותו והוא יתעצבן. הוא יגיד לאיזה חבר שלו שנמאס לו מנשים, רק כדי להתחיל עם בחורה אחרת יומיים אחרי. אה, והוא יפגוש אותה שם כשהוא בא להוציא את הכלב שלו.

בערב, לאחר שהקמנו את המאהל והכנו מזון (כלומר עלמות החן הכינו מזון ואני חתכתי בצל), התיישבתי לכתוב במחברת את הנקודות הכלליות שעלו לי באותו ספסל. לבסוף, שנייה לפני שסיימתי, ציינתי ששמו של הכלב יהיה 'גדליה'. תמיד רציתי שיהיה לי כלב (https://ktavet.wordpress.com/2011/03/11/%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94-%D7%A7%D7%A6%D7%A8%D7%94/) ותמיד חלמתי לקרוא לו גדליה, בין אם באמת יהיה מגודל ובין אם יהיה קטנטן. לא ידעתי ממש למה, פשוט חשבתי שזה יהיה מצחיק.

בינואר 2009, כחודשיים לאחר שחזרתי לארץ, הרגשתי שנורא בא לי לכתוב. פתחתי את המסמך "ריכוז מחשבות ורעיונות מדרום אמריקה", 20 ומשהו עמודים שהעליתי למחשב קצת אחרי הנחיתה, ונעצרתי על הרעיון ל'גדליה'.

אז התחלתי לכתוב. הרעיון הכללי היה לי ברור, אבל לא היה לי באמת מושג מה יכיל הדיאלוג. עברתי שוב על מסמך "ריכוז המחשבות", והתחלתי ללקט רעיונות, שיחות ותהיות שעלו לי בראש במהלך הטיול.

קו העלילה הבסיסי עד כאב – שיחות בין בחור ובחורה שמתקיימות על ספסל בפארק – איפשר לי להכניס המון דברים שמעניינים אותי ושעלו במהלך הטיול. שיחה על פנטזיות שקשורות לכוכבים אחרים, שניהלתי עם איזו בחורה בהוסטל באקוודור, נכנסה כמעט אחד לאחד בחלק הראשון. התלהבות ילדותית ממה שמסמלות הצלקות שלי, אותה חשתי כשנחתכתי ברגל בעת שהייה בחוף בברזיל, השתלבה בחלק השני. מחשבות על קטנותי בעולם הזה, שתהיתי בזמן הטיסה ובשיטוטים בלימה, נרקמו בחלק השלישי.

ופתאום הבחנתי בכך שמבלי שהתכוונתי, יש כמה תמות שמאחדת בין כל הדברים הללו: הצורך שלי לחלוק הגיגים קטנים למרות החשש משטחיות ובנאליות; נקודות המבט השונות של אנשים על אותה סיטואציה; והאופן הבלתי מתפשר בו אני בוחן בפרופורציות את העולם.

כשסיימתי לכתוב, הייתי מבסוט עד מאוד. הרגשתי שכתבתי משהו טוב ומעניין; משהו שקריאה שנייה ושלישית שלו תחשוף שלמרות העלילה הפשוטה לכאורה יש כאן רבדים שאפשר להעמיק בהם. כמובן שמיד התקפלתי. קשה לי מאוד לפרגן לעצמי, בטח בכל מה שנוגע לכתיבה. יש לי אינסטינקט שדואג 'להוריד אותי לקרקע' כשאני מטפס במחשבותיי קצת גבוה יותר ממה שאני רגיל, או ממה שאני מרשה לעצמי.

לאחר זמן מה שלחתי את הסיפור לכל מיני אנשים, שהגיבו בחום ברובם, ושם זה נגמר בערך. או כך לפחות חשבתי.