עקום-עמוק, או: שחק אותה, (ב)סם

בטקס הפתיחה הרהבתני של האולימפיאדה האחרונה, היה קטע משעשע בו הולבש ראשו של רואן אטקינסון – מיסטר בין – על גוף של אצן לבוש בלבן, שנאבק באצנים אחרים שרצים לצידו על חוף הים ומצליח לנצח אחרי שלקח טרמפ במונית. זה היה משעשע מאוד (ולצערי לא מצאתי גרסה טובה יותר מזו – http://youtu.be/epsn07Hp4tU, קצרי הרוח מוזמנים להעביר לדקה 2:25).

בבורותי כי רבה, לא היה לי מושג שהקטע הוא פארודיה על סצנת הפתיחה של "מרכבות האש" (http://youtu.be/L-7Vu7cqB20), אותו לא ראיתי מעולם. רק היום יצא לי לראות את הסרט ולהבין את הבדיחה כראוי, וזה קצת הביך אותי בהתחשב בעובדה שממש שתי שורות לפניי ישב המפיק ה(לא פחות מ)אגדי של הסרט זוכה האוסקר הזה, תופים בבקשה, לורד דיוויד פאטנם.

זו הייתה דרך עקומה-עמוקה להכיר משהו, וליתר דיוק – להגיע להכרה במשהו: לא משנה עד כמה קולנוע זה חלק עצום מחיי, יש לי עוד  המון מה לראות וללמוד.

***

נורא התרגשתי ביום הראשון בסם שפיגל, אפילו שזה לא היה יום לימודים רגיל אלא שיחה עם אותו לורד חביב להפליא. הוא שיתף אותנו בסיפורים על סרטים שהפיק, בחוויות שצבר בדרך, ובדעותיו על קולנוע ויצירה. אני אקח מהשיחה הזאת בעיקר אנקדוטה אחת, קטנה ומאירת עיניים.

פאטנם עבד במשרד פרסום כשהבין לפתע שהוא מעוניין להיות מעורב ביצירת סרטים, איכשהו, ללא תפקיד מוגדר לעצמו. הוא ביקש מחברו הקופירייטר שינסה לכתוב תסריט, ואת התוצר המוגמר הצליח להעביר לאדם זוטר בחברת הפקות לונדונית. התסריט התגלגל והתגלגל מבלי שאף אחד קרא אותו, עד שלבסוף הגיע למנהל החברה, שהניח אותו על שולחנו ושכח ממנו.

בנו המשועמם שחיפש תעסוקה מצא את התסריט, קרא אותו, ואמר לאביו שזה נהדר. האב השתכנע, גלגלי השיניים החלו לעבוד, ופאטנם מצא עצמו לוקח חלק במאמץ גיוס כספים למימון העניין, מתוך הכרה שלו אין שום ידע וניסיון בהפקה ושמכר קרוב שלו יפיק את הסרט.

ואז, במהלך פגישה שכללה בכיר מחברת ההפקות ועיתונאי שרצה לפרסם כתבה על הסרט שבדרך, קרה משהו מוזר. אותו בכיר היה קצת שתוי ולא התעניין במתרחש, ונתן לפאטנם לענות על כל השאלות הטכניות מבלי להשתתף בשיחה. כשהעיתונאי שאל את פאטנם "מי המפיק של הסרט?", פאטנם, שראה שהבכיר לא מקשיב, ענה לו "אה, אני!"

כך שמו נרשם על ידי העיתונאי, וכך כולם – החל ממנהלי חברת ההפקות וכלה באחרון התאורנים – קיבלו את המצב הנתון שהוא המפיק מבלי לשאול שאלות. אחרי הכל, הכתבה התפרסמה וזה כתוב עיתון, אז זה בטח נכון. סיפור עלייתו של אחד מהמפיקים האנגליים המצליחים אי פעם החל, למעשה, בפליטת פה משועשעת.

זו הייתה דרך עקומה-עמוקה של פאטנם להכיר משהו – את תעשיית הקולנוע, שמלאה בהמון מזל וצירופי מקרים. ליתר דיוק, זו הייתה דרכו להגיע להכרה במשהו – שהוא רוצה להיות מפיק.

ולזה בדיוק אני מקווה מהלימודים. להכיר דברים, להגיע להכרה, ושהמזל וצירופי המקרים יהיו לטובתי לאורך הדרך העקומה-עמוקה.

אפשר לשמוע "אמן" מהקהל?

רססיה מניאק

Manic pixie dream girl הוא מושג שהמציא מבקר קולנוע שנון, המתאר סוג מסוים של נשים שרואים בקולנוע ובטלוויזיה. זו הבחורה הנורא חמודה, נורא טהורה, נורא כאילו-משונה, נורא ילדת-אינדי-מגניבה, שהיא כולה פרי דמיון של תסריטאים רגישים וכל מטרתה היא ללמד את הגבר המרובע 'לחיות את החיים', 'לנצל את ההזדמנות', 'לצאת מהבועה שלו', ועוד כל מיני הבלים של ניו אייג' בשקל. תחשבו על דארמה מ"דארמה וגרג", פני ליין מ"כמעט מפורסמים", או כל דמות של זואי דשנל אי פעם.

הדמות הזאת קיימת בכל כך הרבה סרטים שהיא נהפכה לקלישאה איומה, ובתהליך גרמה להמון בני אדם לחשוב שנשים כאלה קיימות. הן לא. אף אחת בעולם היא לא באמת כזו.

אף אחת.

הרהרתי בזה לאחרונה מסיבה מרגיזה במיוחד. ניסיתי להגיע בדרך הקצרה ביותר למרכז העיר וחציתי, כמו תמיד, את גן העצמאות באלכסון דרך המדשאה. איתרע מזלי, ובדיוק כשהייתי באמצע הצעידה נפתחו ארובות הממטרה. אוהו, ואיך הן נפתחו. בזעם. בנחישות. בכוונה. לגמרי בכוונה. הן עשו לי דווקא.

'הלוואי ועכשיו, ברגע זה, הייתי manic pixie dream girl', חשבתי כשרצתי לכיוון חוף מבטחים. הייתי מעפעף ומחייך, מרקד ומדלג בין טיפות המים, מקשקש וממלמל אמירות חמדמדות על נפלאות היקום, וכל הסיטואציה הזאת הייתה נראית לי קסומה ונהדרת.

אבל אני לא בחורה כזאת, ולא הייתי מאושר. הייתי בעיקר רטוב. ועצבני. סטופיד ממטרות.

זר בתוכי

ביום האוריינטציה שנערך לפני זמן מה, נאמר לנו שבשבוע הראשון בשנת הלימודים נצטרך לעבור מבחן בקיאות על 5 מסרטיו המובחרים של המפיק סם שפיגל. כן, זה שעל שמו קרוי בית הספר. אל תביכו אותי. בכל מקרה, לצורך כך נתבקשנו לקרוא את התקצירים שנמצאים באתר בית הספר, וכמובן שלצפות בסרטים עצמם.

החלטתי לצפות בהם בסדר כרונולוגי, ובחרתי בסרט המוקדם ביותר ברשימה – "הזר" של אורסון וולס מ-1946. אמנם נאמר לנו שאנחנו כבר יכולים להשאיל סרטים מספריית בית הספר, אך אני משום מה חשתי ביישנות מסוימת ונמנעתי מזה (note to self – לקרוא את הפוסט הזה בסוף הלימודים אחרי שביליתי את מרבית חיי בבית הספר, ולצחוק על צעירותי). העדפתי למצוא את הסרט לצפייה ישירה באינטרנט, וכך עשיתי.

                                .

מסך הלפטופ בגודל מכובד, 15 אינץ'. מהירות הגלישה גבוהה. איכות הקובץ טובה. ועדיין, משהו לא היה נכון. לא רק כי לאורסון וולס יש שוטים שהם יפים, יפים מדי, מכדי 'להעליב' אותם ככה ולצפות בהם במחשב, אלא בעיקר מפני שהייתי קצר רוח בצורה קיצונית.

לא הבנתי למה זה קורה. זה לא מתאים לי בכלל. הרי השנה ראיתי בקורס "תולדות הקולנוע" אינספור סרטים ישנים, משונים, שחורים-לבנים, איטיים, דרמטיים, אנטי-קליימטיים, ולא התקשיתי לצפות בהם מתחילתם ועד סופם ללא הפרעה. דווקא הפעם, כמו בסצנה המעולה בטנג'יר מהסרט "The Bourne Ultimatum", מצאתי עצמי קופץ ומדלג בין חלונות בתזזיתיות היסטרית. בכל פעם כשהיה דיאלוג ממושך, כשלא הייתה תנועת מצלמה, או סתם כשסצנה לא עניינה אותי, עברתי למשהו אחר באינטרנט.

                                .

ברור שעצם העובדה שהסרט ישן או שבוים ונכתב על ידי אורסון וולס לא הופכת אותו אוטומטית לטוב מוחלט. הלא זכותי לא ליהנות מסרט. אז למה בכל זאת אשמה כזאת מפעפעת בי? כי לכמה רגעים, הייתי נער פוסטר של התלונות שמדביקים על הדור שלי (וזה עוד מבלי שיש לי אייפון). הייתי הילד חסר הסבלנות, חסר הבושה, חסר הכבוד, חסר יכולת ההערכה העמוקה לאמנות גבוהה.

בסדר, אז כמעט כל אחד חושב שהדור שלפניו שמרן וטיפש, ושהדור שאחריו גרוע ופוחז. זה לא שאני מסכים עם הביקורות, כמו שאני לא רוצה שהמבקרים ימצאו בי הצדקה להן.

על אף שניסיתי להימנע ממחשבות כאלו, כשלתי, ומכאן האשמה. אולי לבסוף גם זה לטובה, כי בסרט הבא, "המלכה האפריקאית" של ג'ון יוסטון מ-1951, הצלחתי להתרכז עם מינימום קפיצות לעיסוקים אחרים. הייתי גאה. האימה הדמיונית והתלושה הזאת עשתה את שלה.

או שאולי פשוט יותר נהניתי מהסרט.

כך או כך, נראה אתכם מצקצקים בלשון עכשיו, פוריטנים נודניקים!

                                .

אחלה. עכשיו בוא נראה איך אני מחזיק מעמד בשלוש וחצי שעות של "לורנס איש ערב". הערכה שלי: הכינו את הצקצוקים.

בן בסט

בנייננו נטול ועד בית, ומכאן שמדרגותינו נטולות אור בלילה ומעליתנו כלל אינה קיימת (ומכאן שאיננה מעליתנו, וגם אינה מעלית, אלא קונספט בדיוני. לא משנה). ומדרגותינו, החשוכות וחסרות המעלית, הן גבוהות, שכן דירתנו ממוקמת בקומה הרביעית. זה חתיכת טיפוס.
ישנם 7 גרמי מדרגות – חמישה של 10 מדרגות, אחד של 5 מדרגות בכניסה לבניין, ואחד באמצע שהוא, מסיבה לא ברורה, של 9 מדרגות. הספקתי לחשב ולחשוב על כל זה בזמן שטיפסתי במעלה ההר לכיוון הפסגה הנכספת, פשוט מפני שניסיתי לא לחשוב על ריאותיי המשוועות לאוויר.
הלא הטיפוס קשה, בטח לאדם שעבורו כושר גופני מתמצה בהרמת צלחת ולחיצה על כפתורים במיקרוגל. כשהרהרתי בזה תוך כדי הטיפוס, הוא ארך שנים ארוכות. שנים. כשהכרתי בבעיה, לא נותרה לי ברירה אלא לנסות ולהעסיק את עצמי במחשבות על כל דבר אחר פרט לטיפוס עצמו, כדי שיעבור לי במהרה.

למשל, אחרי היום בו היינו בעיר העתיקה, חשבתי לעצמי כמה נחמד לראות אנשים עם שפם לא אירוני. אנשים שמגדלים שפם סתם ככה. לא כי הם מנסים להיות מגניבים, או כי זו הצהרה הפוך על הפוך שהופכת בהפוכה את פניהם לכאלו שבא לך להביא להם הפּכה, ישר באף. זה בטח נחמד לגדל שפם ככה כש, הופ! הגעתי הביתה!
או נגיד אחרי סוף השבוע באילת בו בין השאר ביקרנו במצפה התת ימי, תהיתי עד כמה הדגים מודעים לכך שעובדים עליהם. שוחים שם, עוברים שוב ושוב על פני אותם שלושה אלמוגים באקווריום, עם מבט שנדמה ריק. אבל האם הוא ריק? האם לעוד דגים פרט לדגי זהב יש זיכרון ממש קצר, או שחלקם זוכרים את הטראומה בה גררו אותם מהים לתוך ה, הופ! הגעתי הביתה!
והיה את היום הזה בו ראיתי שני אמריקאים מצטלמים כשבית כנסת ירושלמי ענק ברקע. הבחורה שרבבה את השפתיים לצורת נשיקה (ונראתה כמו ברווז), והבחור הסתכל אל האופק במבט רציני ומצועף (ונראה כמו חיקוי זול של קלינט איסטווד). כשטיפסתי, תהיתי ממתי הפכו שתי הפוזות האלו לסטנדרט צילומי כזה. האם האינסטגרם משבש לאנשים את גלי המוח וכופה עליהם להיות זהים? אולי זה כלי ממשלתי שמיועד לגרום לכולם להיות צבא זומבים חסרי נשמה? הפרצוף ברווז הזה, בחיי, יש בו משהו כל כך מוז-הופ! הגעתי הביתה!

אז השיטה עבדה. כשאני מטפס במדרגות לקומה הרביעית, אני לא חושב על כך שאני מטפס במדרגות לקומה הרביעית. הבעיה היחידה היא שכשאני מגיע הביתה, אני נשאר תקוע עם עשרות מחשבות מוזרות וחצי אפויות. לו רק הייתי חושב עליהן בהזדמנות אחרת, כל אחת מהן הייתה שווה פוסט בפני עצמה.
אבל לא חשבתי עליהן בהזדמנות אחרת. נתקעתי איתן בצורה הזאת, ולצערכם גם אתם. הופ! הגעתם לסוף!

פופ!

פופ זה מושג רחב, ועבורי שיר פופי הוא במהותו קופצני, שמח ומהנה, ולא משנה אם יש בו גיטרות, סינתיסייזר או בגלמה. אני גם חושב שליצור שיר פופ מעולה זה לא פחות קשה מליצור שיר עצוב ומרגש, ואם כבר מוצאים כאלו – כדאי ליהנות מהם כמו שצריך.

אז הנה עשרה שירים שעונים להגדרתי האישית של פופ. הכיף מובטח.

http://www.mediafire.com/?kk7mb5wbc5g4rhp

1. Little Comets – One Night In October שיר שכולו מסיבה, מתחילתו ועד סופו.

2. Phoenix – Lisztomania לא ייאמן איך עברו 4 שנים מהפעם הראשונה בה שמעתי את השיר הזה, והוא עדיין לא נמאס עליי.

3. Two Hour Traffic – Jezebel ג'זבל נשמע הרבה יותר טוב מהמקבילה העברית איזבל. איך לא נהניתי ללמוד עליה בשיעורי תנ"ך. ביץ'.

4. Wolf Gang – Lions In Cages האם ידעתם שיש מעל 900 [!!! (!!!) !!!] להקות בעולם עם המילה זאב בשם שלהן? ובכן, הנה אחת טובה.

5. Eli Mardock – Everything Happens For The First Time אני נורא מקווה שהוא קרוב משפחה של מרדוק מ"צוות לעניין". למעשה, שום דבר עוד לא הוכיח לי את ההיפך, אז מבחינתי זו אמת לאמיתה.

6. Zulu Winter – Silver Tongue איזה סרט גרוע היה "ארבעת המופלאים – עליית הגולש הכסוף". לשיר הזה אין שום קשר אליו. חשבתי שיש צורך להזכיר את זה בכל זאת.

7. Oh No Oh My – On The Town השיר הכי פחות קופצני באוסף. כי סוכר צריך להסניף במידה.

8. Spector – Celestine שיר עם פזמון מנצח, קצב רצחני ורוח של כיף שנושבת ממנו. סערת גיטרות מבדרת כזו לא שמעתם מאז השיר "סערה" של דפנה ארמוני.

9. Miles Kane – Rearrange חברו הטוב של אלכס טרנר מ"ארקטיק מאנקיז" מוכיח שגם הוא לא פראייר.

10. Beck – Girl בקרוב אחגוג עשור לאלבום האהוב Sea Change, אבל עד אז נחתום את האוסף בשיר מקפיץ מהאלבום Guero.

זכוכיות

הזמזום של החרג'וק הגיע פתאום. הוא ישב בנחת, ללא תזוזה, על החלון, במשך כמה שעות לפחות (מי יודע כמה זמן המתין שם כאשר לא הייתי בבית), עד שפתאום החליט לנסות ולהימלט. הוא נחבט שוב ושוב בזכוכית, אותה החשיב בטעות כאוויר, זמזם ונחבט, נחבט וזמזם. ניסה בצד ימין, ניסה בצד שמאל, ניסה למעלה וניסה למטה, ונכשל. שוב ושוב נכשל.

לא נהניתי מהזמזום, אך בעיקר הנואשות של החרג'וק הטרידה את מנוחתי. קמתי ופתחתי את החלון למחצה, ובכך יצרתי לו מרווחים משני צידיו. נותרה פיסת זכוכית קטנה עליה נשען, ואני חזרתי למקומי ושבתי לעיסוקיי.

לאחר כמה דקות – זמזום. הוא חיכה מספיק. שוב זמזם ונחבט וזמזם ונחבט, ושוב לא הצליח. הראייה המרחבית המוגבלת שלו, או החורים ביכולותיו הקוגניטיביות, לא איפשרו לו לאתר את הפירצה אל החופש, את המקום ממנו, כמו בסרט "הבריחה אל הניצחון" עם סילבסטר סטאלון, הוא יבצע את, ובכן, הבריחה אל הניצחון.

צעקתי לו "שמאלה! שמאלה, דביל! לא, לא לשם!", אך ללא הועיל. פתחתי את החלון קצת יותר, ולפתע הוא נדם. נבהלתי. חששתי שהוא נמחץ במסילות בגללי. חיפשתי וחיפשתי, ומצאתי אותו נח בפינה אחרת, מותש ומובס.

לא אמרתי נואש. מכה קלה בעזרת החוט של הוילון, והוא נמרץ ואנרגטי כמו עז שעושה פארקור (אתם חייבים לראות את הסרטון הזה), רק שהפעם הוא עזב את אזור החלונות והתעופף היישר אל המנורה הגדולה בסלון.

"לאאאאאאאאאאאאאא!!!!!" זעקה נפלטה מגרוני, בעת שראיתי את צלליתו משוטטת ליד האור, נוגעת במנורה וצונחת אל האדמה כמו עלה בסתיו, או כמו, ובכן, הפנים של סילבסטר סטאלון ללא בוטוקס.

כעסתי עליו. לא רק על טיפשותו, אלא גם מפני שהוא לא השכיל לנצל את עזרתי. לא הגיע לו למות. לא ככה. הוא היה צריך לחיות חיים חרקיים מלאים, וזה כבר לא יקרה.

ברגעים שהתאבלתי על לכתו בטרם עת של החרג'וק האהבל, נזכרתי בסיפור הקצר שהתחלתי לכתוב לפני כמה שנים, שנקרא "חרקים, מזרקים ודלקים". זהו סיפור הומוריסטי על מישהו שנוסע למזרח וצריך לקבל זריקה כנגד 'דלקת קרום המוח היפנית', מחלה המועברת על ידי עקיצות יתושים. כשהוא חוזר הביתה מהמרפאה הוא רואה יתוש על שמשת המכונית, ומחליט לא להרוג אותו עם המגב.

ואז, אותו מישהו (…) נשטף בבליל של מחשבות על יתושים וחרקים, על מקומם בסדר הקוסמי ועל יחסיהם עם בני האדם. המחשבות הללו מוציאות אותו מדעתו, והוא מחליט להישאר במכונית שלו ולנסוע ולנסוע ולנסוע, רק עם עצירות לתדלוק, בתקווה שזיהום האוויר יביא לאפוקליפסה ויענה לו על כמה שאלות.

הרשו לי רגע לצטט את עצמי: "אקח את מכוניתי ואנהג בה ברצף וללא רחם, עד אשר העשן האגזוזי הסמיך יחסל את האוויר, ישחיר את השמיים, ויחריב כל יצור חי שאינו עמיד מספיק. ואז, הו אז, אדע את התשובה, התשובה שמתחמקת ממני בזריזות וביעילות כמו שתיקן חומק מסוליה, התשובה לשאלות הגדולות האמיתיות שעוד לא נשאלו: האם בני האדם הם כמו אותו חרק שהיה על שמשתי? האם כולנו בעצם חרק קטן שחוסם חלקיק זניח משדה הראייה של ישות כבירה וחשובה יותר, ומשאירים לכלוך זניח על שמשתו? עבור מי באמת נוצר היקום, ומיהו השלט האמיתי בקיום חסר הפשר הזה – בני האדם או החרקים? ומה, לעזאזל, יש לי?"

מעולם לא סיימתי לכתוב את הסיפור ההוא, וממש לא אהבתי את איך שהסיפור הנוכחי נגמר. אך לשמחתי הסתבר שהחרג'וק עוד לא זמזם את מילתו האחרונה. הוא החל לפרכס על הרצפה, ותוך זמן קצר שב וריחף. מיהרתי לכבות את האור, ולקוות לטוב.

לאחר כעשר דקות, הוא יצא. מי ייתן ולא ייתקל יותר בזכוכיות לעולם. גם לא בשמשה של רכב. החרג'וקים האלה לא מבינים עד כמה הם משפיעים עלינו.