מוזיקת המקרה, חלק שני: רנדומאליות

בכיתה ד', כשהייתי בן 10, רכשתי מכספי את האלבום הראשון שלי: "מורנינג גלורי" של אואזיס. האזנתי לו מהתחלה עד הסוף, ואז זה קרה: פשוט הבנתי שככה צריך להקשיב למוזיקה. מאותה נקודה והלאה, בזמן שכולם היו כוססים ציפורניים ליד הרדיו וברגע שהושמע שיר שאהוב עליהם הם הקליטו אותו לקסטת האוסף שהכינו, אני נשארתי מאמין אדוק של אלבומים שלמים.

אני אהיה הראשון שאאשים אותי בהתחסדות. תעמדו בתור. הרי גם אני, בעוונותיי, חטאתי ואספתי לא פעם, כמו באותה שנה ממש שקניתי את "היטמן 7" שהוא אוסף "להיטים", והמרכאות במקור (חבר'ה, בחיית רבאק, הגיע הזמן להוציא את האוויר מהבלון הזה: "צ'יקי צ'יקי צ'ק" ו"קוקו ג'מבו" הם לא להיטים, הם עבירות על אמנת ז'נבה במקרה הרע ומתכון בטוח לניוון מוחי במקרה רע נוסף).

ובכל זאת, ברוב שנותיי דבקתי באמונתי והקפדתי להאזין לאלבומים מהתחלה עד הסוף. הרגשתי גאה במיוחד שאני ממשיך עם העניין הזה גם כשיש לי אייפוד, נגן מוזיקה שפורס בפניי כל כך הרבה אופציות ערבוב שירים שלרגעים אני מרגיש כמו איש מערות שמנסה להדליק אש עם שני מקלות, כשלצידי כולם עברו לגפרורים, או זיפו, או כיריים חשמליות. או גפרורים.

לפני שבוע החלטתי, באקט ספונטני והירואי עד טירוף, לזרוק את המקלות ולהפעיל להביור:

Music

Artists

All Albums

All Songs

בחירת השיר הראשון מתוך 9,600

Shuffle

וואו.

כפתור הערבוב החזיר לי את האמון במוזיקה. למעשה הוא מעולם לא אבד, אז אפשר לומר שהוא חיזק לי את האמון, ולמעשה גרם לי להבין ולהעריך מחדש את אחד הדברים הנשגבים במוזיקה לדעתי: היא קפסולת זמן. הנה שיר מתקופת הצבא, והנה מדרום אמריקה, והנה מהתיכון, והנה מתקופת הפסיכומטרי. הנה שיר ששמעתי באוטו עם זה, ואחר ששמעתי בחדר עם זו, ואחד ששמעתי במדבר עם אלו. והנה אני עף בחזרה לשם, ולפה, ולכאן. ואני חי מחדש את הרגעים האלה, ואני נרגש מהם, ואני מהרהר בהם, ואני מאושר מהם.

מישהו אמר פעם שהיקום נשלט בידי מקרה. מעולה. רנדומאליות זה אחלה דבר. תערבבו מדי פעם.

מוזיקת המקרה, חלק ראשון: סקרנות

אפתח באמירה פופוליסטית ומדויקת כאחד: ביורוקרטיה היא חרא של דבר, והיא לעולם לא נחה.

כשבוע וחצי לפני תום השנה האזרחית נזכרו החבר'ה המקסימים בעירייה שיש לנו בעיות עם הארנונה, ושלחו אותי בסיום יום לימודים למסע מפרך שכלל טפסים, תורים, שומרים חסרי סבלנות ופקידות חסרות דאודורנט. בשל העובדה שכבר הייתי במרכז העיר החלטתי להירגע מהטראק הביורוקרטי שלי ולקפוץ לביקור ב"תו השמיני", דינוזאור רב עוצמה ביקום ההזוי של חנויות התקליטים.

אמשיך באמירה חד משמעית למוכרים ולמוכרות בכל חנות שהיא בישראל: אני לעולם לא רוצה עזרה.

אל תשאלו אותי, אל תרחרחו לידי כמו כלבים שמחפשים פינה לסמן בה טריטוריה, ואל תחוגו סביבי כמו נשרים סביב נבלה. גם אם אני צריך עזרה, אני לא רוצה אותה. עובדת חביבה, שככל הנראה חשה בהילת האנטי-עזרה-של-מוכרים-נודניקים שעטפה אותי, באה אלי בחיוך רחב וכנה ושאלה ב(מה שהיה נדמה לי כ)עניין: "מה זה האלבום שאתה מחזיק?"

לאחר שהשבתי לה, התחלנו לשוחח על מוזיקה במשך כעשר דקות: פירטנו על סגנונות שאנחנו אוהבים, דנו ברלוונטיות של חנויות התקליטים, והחלפנו רשמים מאלבומים מוכרים יותר ופחות. לפתע היא אמרה לי "חכה רגע" ונעלמה. המשכתי לחטט בערימות הדיסקים כשהיא חזרה עם דף ועט ואמרה לי: "טוב, תן לי שמות של להקות, סקרנת אותי". אני, בתגובה, בכיתי מהתרגשות. אני לא צוחק. אני אולי לא מתכוון לזה מילולית, כי לא בכיתי פיזית, אבל התרגשתי עד עמקי נשמתי. בסדר, ננסח מחדש: אני, בתגובה, התרגשתי עד עמקי נשמתי.

אתמצת באמירה שמסבירה היטב את אחת ההנאות הגדולות שלי ממוזיקה: כשאנשים אחרים מכירים ואוהבים משהו חדש בגללי – אני מרגיש על גג העולם.

אני ממש לא חושב שהמוזיקה שאני אוהב ולה אני מאזין אומרת עלי משהו כבן אדם, אני לא חופר במוזיקה ומחפש מוזיקה כדי להיות מגניב (למרות ההסכמה הכללית והרווחת שאני מגניב בלי קשר), ואני לא מתיימר להבין שום דבר במוזיקה. לא, לא, לא. בשבילי מוזיקה זה רגש. אם עוד מישהו יחווה רגש בגלל מוזיקה וזה יהיה איכשהו בזכותי, מה עוד נשאר לי לבקש?

אסיים ברדיוהד: יש סרט דוקומנטרי עליהם שנקרא Meeting People Is Easy. כמו תמיד במקרה של תום יורק וחבריו, הם צודקים. זה ממש קל. וגם כיף.

ציפיות נמוכות

הליקופטר, הדמות האלמותית מהמערכון "קרקר נגד קרקר" של הגשש החיוור, אומר לקרקר הזכר את המשפט "תהיה גבר, תשפיל את עצמך!" בעצתו של הליקופטר, אשפיל את עצמי כדי להרגיש קצת יותר גבר עם מה שקרה לי עכשיו: לא הצלחתי לשים ציפה על השמיכה במשך כמעט רבע שעה.

יש איזו גישה רווחת, או סדרה של חוקים לא כתובים, שמאפשרת לגברים לא לדעת דברים מסוימים. שמות של דמויות מ"סקס והעיר הגדולה", למשל. כיצד להבדיל בין ירוק זית לירוק בקבוק, למשל. איך לא לבהות במסכים שדולקים בפאבים, למשל (במיוחד כשיש "ערוץ האופנה". שמים שם בחורות שלא לובשות כלום חוץ מצעיף וקוראים לזה אופנה, ועוד מתפלאים שאנחנו לא מדברים כל הערב). תמיד חשבתי שגם מצעים זה חלק מהעניין, ולכן לא הרגשתי רע עם המאבקים החוזרים ונשנים שלי עם הציפה.

להפתעתי, תדהמתי, זעזועי, וצערי, גיליתי שאני טועה. מסתבר שבימינו, בעולם בו גברים סטרייטים שמים קרמים לפנים, מגלחים את השחי, רואים Glee והנורא מכל – מאזינים לגלי עטרי, מצעים הפכו לחלק אינטגראלי מזהות הגבר החדש.

בהתחלה ביטלתי את העניין. "גבר חדש", אמרתי לעצמי. "מילא. אני מוותר על התואר הזה בשמחה". אבל אז גיליתי עוד משהו: ההצלחה בלשים ציפה על שמיכה לא שייכת לגברים הנשיים בלבד כי אם גם לגְברים הגֶּבֶרים. כל הגברים כיום, כולל כולם, יודעים ומצליחים לצפות שמיכה.

ואני? 13 דקות על השעון אני נכשל שוב ושוב עם הציפה המשוקצת הזו. זו חידה שאני לא מצליח לפתור: היכולות המוטוריות שלי תקניות, הראייה המרחבית שלי מצוינת, ואני בכושר לא רע יחסית לאחד שרץ בפעם האחרונה בטירונות לפני שש וחצי שנים. אז מה, למעשה, הסיפור? אם אני לא גבר חדש, ומסתבר שגם לא גבר גבר, אז מה אני בעצם?

אני מושפל, זה מה שאני. לעזאזל עם הציפה הזאת, אני ישן בלי שמיכה. וגם בלי סדין. זה כבר לא קשור אלי, הגומי שלו היה דפוק בכל מקרה. באמת, נו.

לסיכום:

ברשותכם, אצטרף בדרכי המחופפת לשגעת הסיכומים, ואחלוק עמכם כמה דברים שמאוד אהבתי בשנה האחרונה:

האלבום האהוב עלי: The National – High Violet. לא יעזור כלום, אני מכור ללהקה הזאת.

http://www.mediafire.com/?ymrbnjfymg3

השיר האהוב עלי: Broken Bells – Vaporize. האמת שיש עוד המון שירים, אז פשוט הלכתי על סטטיסטיקה – השיר האהוב משנת 2010 לו האזנתי הכי הרבה. http://www.youtube.com/watch?v=5tstDvkpDlw

ההופעה בה הכי נהניתי: ג'ואנה ניוסם בהיכל האופרה בתל אביב בספטמבר 2010. מצורפת דגימה, למיטיבי לכת בלבד: http://www.youtube.com/watch?v=jfooU85cYq4&feature=related מי שאהב, שיבחר סרטון המשך בו היא מנגנת בנבל. זה באמת מטורף.

הספר האהוב עלי: "אוסף סיפורים קצרים" של אדגר אלן פו, מהדורת 1965. ארכאיות זה השחור החדש.

הסרטים האהובים עלי: פה אהיה קצת צפוי ואומר "צעצוע של סיפור 3", "סקוט פילגרים נגד העולם", ושני הסרטים שבהם דיקפריו משחק את אותה דמות ("שאטר איילנד" ו"התחלה").

התרגום לעברית של שם הסרט שהכי נהניתי ללעוג לו: "איזה מין שיוויון". לפחות הם לא קראו לזה שיוויון קטלני, או השיוויון מת מצחוק. במחשבה שנייה, אולי זה היה עדיף.

אתר האינטרנט עם התמונות הכי יפות שראיתי: http://www.boston.com/bigpicture/. תחפרו שם קצת בארכיון, יש אוצרות כמו זה: http://www.boston.com/bigpicture/2010/11/great_migrations.html

סדרת הטלוויזיה בה צפיתי הכי הרבה: "מד מן". אני לא כל כך בטוח למה, האמת.

סדרת הטלוויזיה בה הכי נהניתי לצפות: Bored to Death. בכלל, כל דבר שזאק גליפיאנקיס משתתף בו זוכה לשדרוג אוטומטי אצלי.

ובאותו עניין, סדרת הטלוויזיה האינטרנטית שהכי הצחיקה אותי: Between Two Ferns של זאק גליפיאנקיס. אני אישית הכי אהבתי את הפרק עם נטלי פורטמן, אבל הכל חזק: http://www.funnyordie.com/between_two_ferns

אתר האינטרנט שהכי הצחיק אותי: www.cracked.com. קחו את זה לדוגמא: http://www.cracked.com/photoplasty_71_if-everyday-life-was-directed-by-michael-bay_p17

הבדיחה הכי מצחיקה מ"פאמילי גאי": http://youtu.be/_PTZD0Hy060 שירה, חברים. זו שירה צרופה.

תגלית השנה: אני ממש, אבל ממש, גרוע ב"פּרוֹ". ממש אבל.

(למי שלא מכיר: הכוונה ל-Pro Evolution Soccer, משחק כדורגל בפלייסטיישן)

מילת השנה: שאפה. רבותיי, השאפה חוזרת. אל תאמרו שלא הזהרתי אתכם.

המילה המעצבנת, השחוקה והמיותרת של השנה: פטריארכלי. ארורות תהיו, מרצות פמיניסטיות זועמות.

הקתרזיס (וגם האישור מחדש) המפתיע של השנה: דובי פנדה. ואין כאן שום תחכום, בחיי. תראו בעצמכם http://thechive.com/2010/11/03/theres-cute-and-then-theres-baby-panda-cute-27-photos/

האלכוהול שהכי נהניתי לשתות השנה: הוויסקי הסקוטי המשובח "לה-פרוי חוזק חבית". הייתי רוצה להודות לאליק, וגם למרפסת שלנו.

הניצחון הקולינרי הגדול של השנה: בייגלה עם חומוס.

הכישלון הקולינרי הגדול של השנה: בייגלה עם חומוס פג תוקף.

ובאותו עניין, הרכישה הכושלת של השנה (לא מיועד לרכים בנפשם): נייר טואלט של "המותג". אחרי שאתה מתרגל לכלבלבים, דבר כזה הוא בגדר נייר זכוכית. אם יש מוסר השכל אחד שתיקחו מהבלוג שלי, שזה יהיה זה: יש דברים שלא מתקמצנים עליהם, ונייר טואלט בראש הרשימה.

אז מה נותר לומר, למעשה?: תשמעו, הייתה שנה נוצרית מהמשובחות ביותר שחוויתי ב-25 השנים האחרונות. מי ייתן והשנה הבאה תהיה משובחת לא פחות, בעזרת ג'ה או אללה או ישו או מי שתבחרו לצורך העניין, ואיך סבא שלי תמיד אומר: רק בריאות, ושהכינרת תעלה.

אתנחתא

בסמסטר א' בשנה הראשונה שלי באוניברסיטה הייתה לי מערכת שעות מעולה. 19 שעות שבועיות בסך הכל, יומיים ללא לימודים כלל, והחשוב מכל: חלונות. לא סתם נבחרה המילה הזו לתיאור חור במערכת שעות. השעתיים הללו, או השעה, או אפילו 40 דקות בהן אתה יודע שאתה אדון לעצמך פותחות לך חלון מטאפורי לאינספור אפשרויות. למידה, למשל. אכילה גם. או, האופציה המועדפת עלי, שינה.

יש לי המון בעיות שינה יחסית לאחד שאוהב לישון. הסיפור הזה הולך שנים לאחור ולא אלאה אתכם בפרטים, רק אדגים את הטענה בכך שאומר שעבורי לבוא לשיעור ב-9:30 אומר, ביום טוב, שאזכה לישון 4 שעות בלילה.

אם לא בלילה, אז לפחות אשן ביום, נכון? בדיוק בשביל אנשים חריגים כמוני האוניברסיטה העברית ייסדה את ההמצאה הגאונית ביותר מאז הלחם הפרוס, או השניצל הקפוא לחימום במיקרו, או המיקרו: חדר הלאונג', או בשמו המעוברת "האתנחתא".

זהו חדר במרכז הספרייה בהר הצופים, שמכיל ספות, פופים, קירות מבודדים אקוסטית, ואפס רעשים. ללאונג' יש חוקים נוקשים: אסור לדבר בפנים, אסור לענות לטלפון, אסור להשאיר את הטלפון על צלצול או על רטט, ויש כאלו שגם אוסרים עליהם לנשום (מה לעשות, אם אתה מתנשם בכבדות מחרישת אוזניים כדאי שתהיה ער להשלכות). הכל מיועד לקידוש את המטרה לשמה התכנסנו כולנו כאן: נמנום.

ואני, שלא יכול לנמנם בלי מוזיקה, נאלץ לבחור אלבום שקט ביותר שילווה אותי בפעולה המבורכת הזו. למשימה, לאחר סלקציות מרובות, נבחרה הלהקה Ola Podrida. לרגע אל תבינו אותי לא נכון: אלבום שינה הוא אינו אלבום נחות. נהפוך הוא – הוא צריך להתעלות בהמון תחומים.

אמת, "אולה פודרידה" הוא אלבום מאוד שקט רוב הזמן, הרי הוא לא היה נבחר להיות אלבום הלאונג' שלי אם הוא היה כולל חבורה של חבר'ה מגודלים עם זקן עבות שמנגנים על מסור חשמלי (ליזהר יש אלבום כזה, תשאלו אותו). עם זאת, שקט לא אומר משעמם ולא אומר שגרתי. זה אלבום בו השירים מצליחים לספר סיפורים קטנים ונוגעים ללב בצורה מעוררת השתאות, והוא מלא בפרטים מוזיקליים ששווים כל האזנה חוזרת.

נוזפים בי עכשיו להפסיק לכתוב כי רעש ההקלדה מטריד את מנוחת הלנים, אז אאלץ לקצר: בשל כמות הפעמים המרובה ששמעתי אותו בשינה, או בניסיון לשינה, האלבום הזה נכנס לי לתת מודע וחדר לי לוורידים, ואני אוהב אותו בכל ליבי. זה אלבום פשוט מעולה. פשוט ומעולה. לדעתי, כשאמירה כזו באה דווקא במצב תודעתי מנומנם זה אומר הרבה דברים מאוד טובים. שששש, תפסיקו לדבר. ותכבו את הפלאפון, בבקשה.

שם הלהקה: Ola Podrida

שם האלבום: Ola Podrida

שירים שכדאי להתחיל מהם: The New Science

Cindy

Eastbound

קישור להורדת האלבום: http://www.mediafire.com/?gytxewzzlyd

קישור להאזנה לשירים (המייספייס של הלהקה): http://www.myspace.com/olapodrida

נוק(יה)-אאוט

מוקדש לעומר, שיודע דבר או שניים על תחזוק בלטות לטווח ארוך

היום אני נפרד מחבר יקר.

אני מכיר אותו כבר 4 שנים ארוכות ומסעירות שבהן, כמו האח (או הכלב) שמעולם לא היה לי, הוא נשאר נאמן אלי וליווה אותי כמעט בכל רגע נתון. הוא היה שם לצידי בכל יום כשקמתי, ובכל לילה כשהלכתי לישון. הוא עזר לי בעיתות צרה ולעולם לא עשה בעיות, גם כשלא החזרתי לו באותו מטבע.

עכשיו, כשהסוף כה קרוב, אני חש שאין טעם לנסות ולהסתיר זאת עוד: התעללתי בו לא פעם. מעולם לא בכוונה, אבל עדיין התעללתי. דחפתי אותו בטעות מקומה שלישית. הטבעתי אותו במים. הוא אפילו נדרס על ידי אופניים בגללי. והוא? הוא החזיר לי אהבה מאירה וחסרת ציניות, ללא נטירת טינה או רגשות אשם.

בתחילת השבוע הוא החל להראות, לראשונה בחייו,  סימני חולשה ועייפות, ולדאבוני חזיתי בו אט אט כבה לי מול העיניים. מיהרתי לחבר אותו למכשירים שהזרימו אליו זרמים חשמליים שנתנו לו אנרגיות מפעם לפעם, אך זה היה בבחינת כוסות רוח למת. הבנתי, בצער רב, שהגיע הזמן להגיד שלום.

ברגעים כאלו אני לא יכול שלא להיזכר בכתבה שקראתי בעיתון "ממון" לפני כמה שנים, שתיארה קשרים ארוכי שנים של בני אדם עם מוצרי חשמל ואלקטרוניקה שלהם. היה שם בחור עם טוסטר בן 15, אישה עם מג'ימיקס בן 30, וסבא קשיש שעד היום שומע מוזיקה רק בטרנזיסטור איתו שמע את הצבעת האו"ם על הקמת המדינה.

אני אישית לא נוהג לרוב להיקשר רגשית למוצרים אלקטרוניים, ואין לי בעיה להיפטר ממכשירים שעבר זמנם. בכלל, בקנה המידה של החבר'ה שהרגע ציינתי, 4 שנים לסלולרי נראה כמו כלום. ובכל זאת זהו יום עצוב וקודר עבורי, בעיקר כי אני יודע שהימים התמימים של סלולרי פוּשט כפי שאני אוהב, רגיל ורוצה – כזה שיש בו שיחות, ואסאמאסים, וזהו – כבר חלפו מזמן.

אני לא סתם נוסטלגי (או לפחות כך נדמה לי) אלא פשוט יודע להעריך את מה שטוב לי באמת. אני מעדיף סלולרי חלוצי ומחוספס, כזה שיודע לייבש ביצות, מאשר איזה ילד שחצן שמתרברב ביכולות המולטי טאסקינג שלו וכל כמה חודשים אצטרך לקחת למרפאה. אבל, ואחרי הכל, אני גם יודע שאין מה לעשות, ושככה זה בחיים – לא משנה כמה הפרידה קשה, לפעמים צריך להמשיך הלאה. אז היה שלום, סלולרי יקר. תחסר לי מאוד.

כיבוי? אישור.

הכנתי אוסף קצרצר שמכיל את ארבעת השירים היחידים שכיכבו במשך השנים כרינגטונים של חברי המנוח, לפי סדר כרונולוגי:

http://www.mediafire.com/?h9zc4ddjb2cvatv

1.       The Strokes – 12:51

2.       The Bravery – An Honest Mistake

3.       Bloc Party – So Here We Are

4.       The Shadows – Apache

שמחת חיים נטולת ציניות, או: כותרת ללא התחכמות

מי שמכיר אותי, יודע שאני טיפוס חיובי. אני בטוח שרבים שאלו עצמם "איך, איך אתה עושה את זה?" ובכן, החלטתי לטובת אותם אנשים להכין רשימה קצרה של כמה דברים אקראיים, מטופשים, יומיומיים, שגורמים לי לצחוק או לחייך:

כשאני שומע מוזיקה בחדר בעוצמה כזו חזקה שהזכוכיות בחלון רועדות.

כשאני רואה חנות שבשלט שלה כתובים דברים תלושים אחד לצד השני כאילו זה הדבר הכי ברור בעולם, כמו למשל "צעצועים, כלי כתיבה, ביגוד לנוער, היגיינה, מתנות, פופ".

כשאני נתקל בבחור הזה עם עגלת הקניות שעליה מודבקים עשרות סטיקרים שדורשים מנשים להתלבש בצורה צנועה.

כשאני מנהל דו-קרב מבטים עם חתול שזומם לחטוף פיסות מהמזון שלי.

כשהמתרגלת שלי בשיעור מסוים אומרת לא פחות מ-100 פעמים את המילה "אוקיי" ב-38 דקות (ויש לי צוות מומחים שספר ובדק את העניין הזה).

כשאני שומע צליל של בנג'ו.

כשאני שותה 3 כוסות וויסקי משובח במרפסת בלילה עם השותפים שלי, ואז הולך לישון עם ראש מסובב בדיוק במידה הנכונה.

ובאותו עניין – כשאני מתעורר לשנייה באמצע הלילה ורואה שיש עוד מלא זמן עד שאני צריך לקום.

ובאותו עניין – יקיצה טבעית.

ובאותו עניין – שנ"צ.

כשאני מבחין בחרדים עם שקית ניילון מהסופר שמכסה להם את השטריימל המהודר.

כשאני אוכל חומוס עם החבר'ה בפז ביום שישי ואנחנו מבקשים בקבוק קולה גדול.

כשאני מבין דברים שנאמרים בספרדית.

כשאני מחליף מהאולסטאר לקיפי.

כשאני צופה באנשי בצלאל, על מיטלטליהם הרבים והמגוונים, רצים בחיוך נבוך בעקבות אוטובוס שעומד לברוח מהם. וזו לא שמחה לאיד, זה פשוט משעשע.

כשאני מקבל מייל מסבתא שלי.

כשאני אומר משהו שמצחיק הרבה אנשים בו זמנית. זה לא קורה הרבה. כשזה קורה, זה אחלה.

כשאני כותב משהו שאני מבסוט ממנו.

כדור בראש

מוקדש לפרופסור ישעיהו ליבוביץ' ז"ל

הזמן הוא ספטמבר 1993, הגיל הוא 8, והמאורע הוא דרמטי ומשנה חיים: שבתי הביתה מבית הספר ודיווחתי לאבא בגאווה שאני מעכשיו אוהד בית"ר.

בדיעבד אני יכול לומר שזו הייתה החלטה אינסטינקטיבית שלקחה לי רגע בדיוק. עד אותם ימים לא צפיתי ביותר מדי כדורגל וגם לא ממש הבנתי בכדורגל, ולבחור לאהוד את הקבוצה שהרגע לקחה אליפות נדמה כצעד מתבקש והגיוני מצידי, ממש כמו לתקן טעות שעשיתי במבחן לאחר שהוחזר לי ולשנות לעצמי את הציון מ-99 ל-100. סיפור אמיתי, אגב. לפרוטוקול, סיפרתי את זה למורה והיא חייכה ונתנה לי חיבוק. מעניין מה יקרה אם אעשה דבר כזה בקורס באוניברסיטה.

על מה דיברנו? אה, כדורגל.

אבא, אוהד מכבי חיפה מגיל 0, הזדעזע עד עמקי נשמתו מחילול הקודש שהרגע מלמלתי, והודיע לי בצורה נחרצת: כאן בבית רק מכבי חיפה. ככל הנראה שכחתי לשנייה שבאותו יום ממש החלטתי לאהוד את בית"ר רק כי שבל אמר שהם הקבוצה הטובה בארץ, מפני שבאותו רגע היה לי מוזר לחשוב שמישהו אחר יקבע לי את מי לאהוד. החלטתי להשאיר את העניין כבד המשקל הזה בידי הגורל.

אז הגורל הזה, יתוש חמקני וטורדני שכמותו, גרם לכך שביום למחרת התחילה עונת הכדורגל במשחק פסגה בין, תראו מה זה, מכבי חיפה לבית"ר ירושלים. חיפה ניצחו בחוץ 3:2, והשאר היסטוריה, ואני מתכוון לזה במובן הכי מילולי שאפשר: עונת 93-4 היא העונה הטובה ביותר בהיסטוריה, לא רק של חיפה אלא גם של הכדורגל הישראלי. שחקנים כמו ברקוביץ', עטר, קנדאורוב, וכמובן אלון "האווירון/אני רוצה לשחק באירופה או בספרד/צריך להישאר עם הראש על המותניים" מזרחי, סיימו 39 משחקים ללא הפסד ועם כדורגל מעולם אחר.

אבל ההיסטוריה האמיתית מבחינתי טמונה בתחושות הפנימיות שלי בנושא; תחושות שעד אותה שנה לא חשתי כלל. באותה שנה נכנסתי למערכת היחסים הראשונה והארוכה ביותר שתהיה לי מימיי, וזה היה מרגש ומסעיר, רוממות רוח במלוא מובן המילה. בזכות מכבי חיפה גיליתי לראשונה מהי מחויבות נפשית, מהם אושר מזוכך ואכזבה צורבת, ומהי מסירות חסרת סייגים.

בשנים האחרונות, לצערי, הייתי בן זוג גרוע. הכדורגל הישראלי לא מעניין אותי, הפסדים של חיפה לא ממש מזיזים לי, ואת הריגושים אני מקבל בעיקר ממאהבות זרות דוגמת ברצלונה. בכל זאת, את ההתערבות המוצלחת של הגורל בחיי לעולם לא אפסיק להוקיר, את העובדה שמיליארד דברים השתנו מגיל 8 אבל האהבה למכבי חיפה נשארה לעולם לא אבטל, ואת הראשוניות המסחררת של החיבור העמוק שחשתי אז למכבי חיפה לעולם לא אשכח. אז אני רוצה לראות שמישהו יאמר לי עכשיו שכדורגל זה שיגעון חולף או שטות מיותרת וזניחה.

(אני לא באמת רוצה, אל תהרסו את הפאנץ' ליין)

אייפודך הוא מבצרך (פוסט פוסט-מודרני)

אתמצת זאת כך: קשה להיות מקורי בשנת 2010. אפילו להגיד שקשה להיות מקורי בשנת 2010 זה לא מקורי. כל ההפוך על הפוך המודע לעצמו הביא למצב בו כבר קשה למנות כמה פעמים צריך להוסיף "פוסט" לפני ה"מודרני". נדמה לי שגם זה משפט לא מקורי.

כשקשה להיות מקורי, צריך לאלתר. אופציה מועדפת בימינו היא פשוט לוותר מראש ולא להתאמץ להיות מקורי, אלא להעתיק בלי בושה מהטובים ביותר או לעשות מה שאתה יודע מבלי להיות מודע להשפעות ולאלו שקדמו לך. ובכל זאת, יש עדיין מפלט: אם אתה יודע שעשו הכל לפניך ואתה גם יודע בערך מה עשו לפניך, החוכמה זה לדעת לנסות ולחתוך ולקצוץ ולכתוש ולערבב את כל מה שאתה מכיר ולהפוך את זה למשהו מעניין. לא חדשני ומקורי בהכרח, אבל מעניין.

במקרה של הלהקה Miracle Fortress (שבדומה ללהקות רבות מסצנת המוזיקה הקנדית של העשור האחרון היא למעשה איש אחד, שהפיק את האלבום במרתף וניגן על כל הכלים בעצמו) יש שילוב מעניין של שתי האופציות הללו. נדמה שהוא מעתיק בלי בושה ושהוא מאוד מודע לעצמו, וגם ברור שהוא שואב המון השראה מהביץ' בויז, אבל לא נורא ברור מאיפה בדיוק הוא לוקח את כל השאר, והצורה בה הכל מתערבב אצלו הופכת את העסק למרתק.

למי שהציץ בקישור לחשבון הLast.fm שלי שנמצא בתפריט השמאלי בבלוג (ולמי שלא: http://www.last.fm/user/yeytz) יגלה שהאלבום הזה נמצא במקום השישי והמכובד של האלבומים המושמעים ביותר שלי. כשניסיתי להבין מה סוד הקסם של האלבומים שאני מאוד אוהב, זיהיתי מכנה משותף בולט שמאוד רלוונטי כאן: בכולם זה לא נורא קריטי לי לדעת מהם המרכיבים של התבשיל או תחת איזו קטגוריה הייתי מכניס אותו. מה שחשוב לי זה מי השף, והאם מה שהוא בישל יצא ראוי למאכל.

במקרה של מבצר הניסים, התבשיל שיצא הוא פאי של מרשמלו (ותודה ללנון, מקרטני ולוסי בשמי היהלומים, שבטוח מפרגנים על מחוות כמו זו): זה מהנה מאוד, מתוק להפליא ונותן sugar rush מטורף, אבל כשאוכלים יותר מדי מזה יתחילו לכאוב השיניים. לכן המלצתי היא לאכול בביסים קטנים, ועדיף כקינוח. גם אם זה לא נורא מקורי, זה פשוט נורא טעים.

שם הלהקה: Miracle Fortress

שם האלבום: Five Roses

שירים שכדאי להתחיל מהם: Last Train

Maybe Lately

This Thing About You

קישור להורדת האלבום: http://www.mediafire.com/?i2mwlwmzumt

קישור להאזנה לשירים (המייספייס של הלהקה): http://www.myspace.com/miraclefortress/music

קישורים לקליפים: http://www.youtube.com/watch?v=U8cmRdpcePc

http://www.youtube.com/watch?v=tkpgTv1jtKA

לצאת מהכלים, או: נס, פח ושמן

מוקדש לבר כוכבא, שקרא לדרור לפני כ-2150 שנה ובאורח פלא הצליח להישאר רלוונטי גם לאחר כל השנים הללו

תכף חנוכה, חשבתי לעצמי בזמן ששוב שטפתי כלים. לאחר שחלמתי בהקיץ למשך דקה על סופגניות

(רגע, אני חושב על זה שוב עכשיו. סופגניות. זה כל כך טעים. בחג חנוכה לפני 4 שנים אכלתי 3 סופגניות ברצף. אחר כך נרדמתי לשעה, אבל זה היה שווה את זה)

חזרתי לתהות איך הכיור התמלא בפרק זמן של פחות משעתיים מאז שמישהו שטף הכל. ברוח הניסים של החג, חשבתי לעצמי שבדומה לפך הקטן שנתן שמנו שמונה ימים והצליח להישאר מלא, כך גם הכיור שלנו איכשהו ממציא בכל פעם כלים לשטיפה ונותר מלא תמיד. רגע, מי בעצם שטף לפני שעתיים? לא זוכר כבר. זה גם סוג של נס, שהכלים נשטפים גם אם לא אני שוטף אותם. ובעצם, זה גם נס שאני לא זוכר ושלא אכפת לי מי שטף.

הרשו לי לקחת אתכם כ-10 חודשים לאחור בזמן. מחודש ינואר ועד אוגוסט 2010 גרתי עם שני שותפים בדירה שאת יחסיי איתם אפשר להגדיר, אם אהיה לארג' לרגע, כקורקטיים. הם היו סבבה והכל, אבל לא היינו יושבים ביחד יותר מדי, או מדברים יותר מדי. לא מפני שאני לא נחמד, כי אני כן, ולא מפני שהם לא נחמדים, כי נדמה לי שהם כן, אלא מפני ש… האמת? לא יודע למה.

כשאתה מסתדר עם שותפים שלך ברמה הבסיסית ביותר ולא מעבר, אתה שם לב לשטויות קטנות ברמות שדי מטרידות אותך. זה מטריד אותך כי אתה כעקרון לא מהטיפוסים הנקיים האלה, ואתה מרגיש שהג'וב הכפייתי וכפוי הטובה הזה נכפה עליך. שורש כ.פ.ה. שולט, אני משער.

כך כל שקית חלב ריקה ששוהה על השיש, כל לכלוך שנשאר על הכיריים שבוע, כל ספל שלא נשטף כמה ימים, כל גליל נייר טואלט שנשאר עירום בצורתו הקרטונית על המתלה בשירותים, נדמה לך שזה נעשה בכדי לבחון את סבלנותך. שהם שכחו את זה בכוונה, שלא אכפת להם מהדירה, ושהם סומכים על מישהו אחר (אתה) שבסוף ייכנע וינקה את זה. אחרי שאתה נרגע, ולפעמים גם מעיר להם (שזה ממש לא נעים לעשות), אתה אומר לעצמך שזה בסדר, ושזאת אחלה דירה ושסך הכל ממש כיף לך. הכל נכון, אבל בסופו של דבר אין מנוס מלהודות – הדברים הקטנים מציקים.

החל מספטמבר יש לי בדירה שותף שהוא חבר טוב כבר שנים ושותפה שהיא חברה טובה כבר שנה, ופתאום הכל, אבל הכל, השתנה. בתחום הספציפי הזה, השינוי לא נמדד בדאגה המשותפת לדירה, שעכשיו מאוזנת באופן מעורר השתאות בין שלושתנו, אלא בחוסר הדאגה האישית שלי. אז הספל עם הנס נשאר בכיור, אז הפח לא התרוקן איזה יומיים, אז יש על הכיריים כתמי שמן (האמת שזה לא קרה, אבל רציתי להתאים הכל לכותרת המבריקה). אז מה. מתישהו הכל יסתדר, בין אם זה יהיה אני שאעשה משהו או שאלו יהיו הם.

סיימתי לשטוף כלים כשהאצבעות שלי מקומטות מהסבון ובירכתי על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו השותפים. הרי ניסים באים בכל מיני צורות; לאו דווקא בכלים השטופים, אלא דווקא בשלווה שמגיעה כשהם לא שטופים. ברוך האל שנתן לנו את הפרספקטיבות. וגם את הסופגניות.