גברת זעפני, חלק שלישי: עדי, כיתה ז'

שתיים בצהריים. בלוח התורנויות הגדול שתלוי בכניסה לכיתה כתוב שהיום תורי ותור ח' לנקות ולסדר.

'לנקות ולסדר' כיתה זה מונח אמורפי. ברוב המקרים, הפיכת הכיסאות על השולחן מספיקה, ואולי גם תרוקן את הפח אם אתה לארג'.

אז הפכנו את הכיסאות. רוקנו את הפח. אפילו ניקינו את הלוח.

.

ארבע אחר הצהריים. הטלפון בביתי מצלצל. על הקו – המחנכת שלי.

מוזר. עברו בקושי שלושה שבועות מאז שהתחלתי את לימודיי בחטיבה. עוד לא הספקתי כלום. מעניין מה היא רוצה.

"לא ניקיתם את הכיתה היום," היא אומרת. "מה? בטח שכן," אני עונה. "לא טוב מספיק," היא מתעקשת. "אוקיי," אני מתבלבל. "אתה תחזור לבית הספר ותנקה," היא מכריזה.

.

שש בערב. אני מטאטא את הכיתה. ביחד איתי התורן השני. הסיטואציה מביכה, מוזרה.

פתאום אני קולט. אני בשש בערב בבית ספר, לאחר שחזרתי לכאן במיוחד, מצחצח כיתה שאם היה נופל לי מזון על רצפתה – עזבו שלוש שניות, גם אחרי שלושה ימים הייתי אוכל אותו בתיאבון. ולא רק כי אני מגעיל. כי הרצפה נקייה. ח' ואני פשוט לא יודעים למה נקראנו שוב לדגל.

"אתה רוצה להגיד לי שזה מלוכלך?" ח' שאל. "איזה מלוכלך, תראה איך הכל מבריק," אני משיב. "אז מה אנחנו עושים פה? על מה נענשנו?" ח' הוסיף והקשה. "אין לי מושג," אמרתי בכנות.

.

חמש עשרה וחצי שנים חלפו. הסיפור צף במוחי, ללא סיבה ספציפית.

שולח הודעה ל-א'. דורש בשמה של המחנכת. שנינו לא זוכרים. רק אחרי שש הודעות זה מגיע – עדי מ'.

את מלכה מכיתה ב' ויהודית מכיתה ו' זכרתי בלי בעיה, כי אצלן הנזיפות והפאשלות היו חריגות; הן היו, בסופו של דבר, יותר מחנכות נהדרות מאשר נשים משוגעות.

אבל את העדי הזאת לא זכרתי, כי פרט לעונש המשונה (שעד היום לא ממש הבנתי לעומק את מטרתו ומשמעותו) היא לא באמת השאירה עליי שום חותם. לא לטובה, ולא לרעה. סתם עוד מורה  פרווה באגו טריפ חסר פשר.

.

לכולם יש מורות כאלה. לרגע אני תוהה האם גם הן נזכרות בנו לפעמים, ואז מסיק שכנראה שלא. לא עניינו אותן אז, ובטח שלא היום.

תחי מערכת החינוך הישראלית.

גברת זעפני, חלק שני: יהודית, כיתה ו'

לקראת טקס הסיום של כיתה ו', קרי של בית הספר היסודי בכללותו, קרי של פרק משמעותי מאוד בחיים, קרי וזה, נתבקשנו לצייר דמות שתהיה ה'קמע' השכבתי. אותו 'קמע' יודפס על חולצות, יככב בעטיפת ספר המחזור, ויזכה לתהילת נצח.

תהילת נצח נשמעה לי טוב, אז החלטתי להתגייס למשימה. לו רק ידעתי שהדבר שיישאר איתי לנצח לא יהיה ניצחון סוחף, אלא תבוסה מרה, חמוצה, ורטובה.

בתקופת היסודי אהבתי לצייר, ואם יורשה לי לומר – וזה הבלוג שלי, אז אני מרשה לעצמי לעשות כאן הכל – נגיד לשים ברצף שני משפטים בין מקפים, גם אם תחבירית זה לא להיט – הייתי די טוב בזה. בכיתות א'-ב' התמחיתי בציורי צבי הנינג'ה, ובמעלה הדרך התווספו המון דמויות מה"לוני טונס", כשההתמחות המרכזית שלי הייתה טאז.

כדי שייצג נאמנה את שכבתנו ואת הווייתי הגזעית, ציירתי אותו עם כל האביזרים המתבקשים של מגניבות מוחלטת – משקפי שמש, מעיל עור, כובע מצחייה הפוך, פחית ספריי ביד, וכל זה כשהוא גולש על סקייטבורד. מיותר לציין שנשארתי נאמן לדמותו המקורית בכך שציירתי אותו עם פה פתוח ולשון מטפטפת שמשתרבבת ממנו.

בעצם, לא מיותר לציין. זה הפרט הכי חשוב בסיפור.

יהודית, המחנכת האסרטיבית והאהובה שלנו, עברה על כל הציורים והציגה אותם בפני הכיתה. כשהגיעה לקמע שלי, היא הזדעזעה עמוקות. "אני לא מאמינה שזה מה שציירת. זה איום ונורא. וזה עוד מטפטף?" הכיתה לא ידעה מה לומר. התבוננו אחד בשני בפליאה. על מה היא מדברת? "זה ציור גס ואני לא ארשה דבר כזה," יהודית סיימה את הנאום חסר הנהירות, וחתמה במעשה משפיל – היא קרעה את הדף מול כל הכיתה, והשליכה אותו לפח. יחד עם קריעת הציור, נקרעה חתיכה מדממת מנפשי.

                      .

זה היה מהמם. ולא במובן הפרחי של "מאמם". פשוט הייתי המום. בסיפור בכיתה ב' עם מלכה, לפחות ידעתי מדוע אני ננזף בפומבי; כאן לא היה לי מושג מה קורה, וזה רק העצים את תחושת העלבון.

כשהשיעור נגמר, הלכתי בחיל ורעדה ליהודית ושאלתי מה קרה. "מה זאת אומרת מה קרה?" היא השיבה, נחרצת, "ציירת איבר מין מטפטף בתור קמע של השכבה, וחשבת שזה יעבור?"

"אבל, מה, זה לא, יהודית, זה לא איבר מין, זאת לשון שיוצאת מהפה שלו," גמגמתי.

הבנה.

שתיקה.

מבוכה.

"אה. אוי. סליחה." היא נתנה לי חיבוק, נישקה את פדחת ראשי, ואמרה "לא נורא."

                     .

לא, ממש לא נורא. זה לא שאני אזכור את זה עד יום מותי או משהו. בקטנה.

                     .

משוגעת אחת.

גברת זעפני, חלק ראשון: מלכה, כיתה ב'

אמנם הגעתי לסרטון פארודיה של ה"קומדי סטור" על הנושא – "לאן נעלם יניב קציר?", שאלה שלא שמעתי אף אחד שואל מעולם – אבל לא הצלחתי למצוא את התשדיר המקורי של "מורה טוב, מורה לחיים". אולי יש משהו אירוני בעניין. לא נשאר זכר מתשדיר שמתיימר לקבוע שדבר כלשהו יישאר לנצח, חוץ מבדיחה בינונית שנעשתה על חשבונו. ואולי אין בזה אירוניה. ואולי, רק אולי, להכניס את המילה "אירוניה" באותה פסקה עם "קומדי סטור" מצביע על פגם מהותי בלוגיקה שלי. אולי. לנצח לא נדע.

כשהם עלו לראשונה, אי שם באמצע הניינטיז כשעוד הייתי ילדון, מצאתי את התשדירים האלו מגוחכים. כבר אז, עוד לפני שבראשי הייתה כלל בינה, נשגב מבינתי מדוע ניסו לשווק מורים כמו מעדני חלב, או סבונים, או סיגריות fresh (אם כבר פארודיות, תמיד עדיף מהסרט "כבלים"). ובכלל, המשפט אותו ניסו לדחוף היה שגוי בבסיסו.

כי דווקא המורים הפחות טובים נתקבעו בחיי. אם לדייק, המעשים הרעים או המסרים הקלוקלים של כל סוג מורה – הטוב, הרע, הבינוני, ו, אה, כן, נו, סליחה, גם המכוער – הם אלו שנשארו איתי. כמו, למשל, מלכה, המחנכת שלי בכיתות א' ו-ב'.

                       .

לזכותה ייאמר שבסך הכל היא הייתה מורה נהדרת. לולא הייתי עצלן בצורה מזעזעת, מאמץ קל היה מציף אותי באינספור זכרונות טובים ממנה. אבל מה לעשות שאני בעיקר זוכר את הנזיפה. ה-נזיפה.

בשיעור חברה בכיתה ב', אחת מבנות הכיתה הביאה ספר מאויר על מערכת השמש. היא עמדה מול הכיתה, דפדפה בין שלל הציורים והציגה אותם לראווה, וכל הכיתה השתאתה והתרגשה.

חוץ ממני.

לא אהבתי את הספר. הצבעים שלו היו כהים ומדכדכים, והציורים היו מכוערים בעיניי. אם היום אחפש מניע פסיכולוגי נוסף, יתכן שהתבאסתי לא להיות במרכז תשומת הלב. אז הגבתי בהתאם – מחאתי כפיים 4 או 5 פעמים בקצב, יחד עם אמירות "איזה יופי! איזה יופי!" באינטונציה די מלגלגת.

המורה מלכה התרגזה. לדעתי היא נדהמה, ולא במובן חיובי, שילד בגיל כה צעיר מסוגל להגיב בצורה כה צינית. היא עצרה את ההדגמה, וביקשה ממני לעמוד. על אף שהסטתי את תשומת הלב אליי, הפעם לא נהניתי ממנה. מלכה צעקה עליי בפני כולם "תתבייש לך! אתה מוכרח לזלזל? לכל דבר אתה חייב תמיד ללעוג? פשוט בושה!" ואני השפלתי את מבטי וחיכיתי שזה ייגמר.

כל העניין לקח כמה שניות, אך לתחושתי זה נמשך כמה עידנים לפחות. מילותיה כאבו לי, צרבו אותי, הצליפו בי. באותן כמה שניות, הייתי הילד הכי מושפל, הכי נבוך, והכי מבויש עלי אדמות. מבחינתי לא סתם 'הרגשתי' שאני כזה; הייתי. ידעתי שהעיניים שלי עומדות לטבוע בדמעות ממש בעוד רגע, ובדיוק אז מלכה סוף סוף אמרה "שב". היה כל כך שקט בכיתה שיכולתי לשמוע את משה השרת מטאטא בקצה המסדרון. ההדגמה חזרה למסלולה, ואני זייפתי התלהבות כדי להיות כמו כולם.

                        .

אני זוכר את הנזיפה ואת כל הסיפור לפרטי פרטים מכמה סיבות: זאת הייתה הנזיפה הפומבית הראשונה שקיבלתי (הייתי ילד טוב להחריד); זה הזיכרון המוקדם ביותר שיש לי מתגובה צינית שלי למשהו; ובעיקר כי נעלבתי אישית ממלכה. בדיעבד, גם אם ניתן להתווכח על המתודה בה נקטה, הצדק איתה: אני זלזלתי והתנהגתי בצורה לא מכובדת. ובכל זאת, לא סלחתי לה לעולם.

את שומעת, מלכה? לא סלחתי, וגם לא אסלח לעולם. שזה יהיה על מצפונך, ושתדעי שמורה טוב מצלק לחיים.

כשאני לבד בבית

חזרתי משדה התעופה. נ' נסעה לחודש וחצי, וניסיון העבר שלי משהות ממושכת לבד בדירה הוא, איך לומר, לא מזהיר. אני לא מתכוון (רק) לגעגוע או בדידות או כל מיני דברים רגשיים כאלה. פחחח, רגשות. בחיים לא. אני מתכוון לעניין אחר, מופשט אפילו יותר. כשאני לבד בבית, משהו קורה לי.

נכנסתי לבית הריק. סגרתי את הדלת, הורדתי את התיק, הכנסתי מזון למקרר, וראיתי גבינה שעבר התאריך שלה. הוצאתי אותה ובאתי לפתוח את הארון מתחת לכיור כדי להשליכה לפח, כשפתאום, משום מה, דפקתי את היד בשפיץ של הארון והתחלתי לדמם. לא ביג דיל. קורה מדי פעם, לכולם.

לא לי. רק כשאני לבד בבית.

                    .

כי כשאני לבד בבית, אני נפצע משטויות. כל עט הוא חרב, כל כסא הוא סלע, כל פינה מחודדת היא כרטיס לכיוון אחד לארץ מלאה כאב קטן ומבוכה גדולה.

אני לא מטפל בפציעות האלה או משהו. כשאני לבד בבית, כל מה שקשור לביטחון אישי או היגיינה מקבל אצלי עדיפות נמוכה. פצע מדמם? נה. לפתוח חלונות לאוויר? אה. לזרוק זבל? חה. לשטוף כלים? מה? למה לשטוף כלים? ובשביל מי, בשבילי? לא רוצה. אולי כשערימת הכלים תהפוך למשחק ג'נגה קטלני, שבו מספיק שאזיז צלחת והכל יתמוטט, אז אשטוף. אולי.

זה נכון גם לגבי לבישול. דווקא התחלתי לבשל השנה, ואפילו, **מסמיק**, נהניתי מזה. אבל כשאני לבד בבית? פסטרמה בפיתה עם מיונז זו סעודה, שניצל מהפריזר זו סעודה טובה, ואם יש פסטה (בלי רוטב, רק עם קטשופ) ליד – אוהו, זו כבר סעודת מלכים. ולא של איזה מלך פראייר שנתלה בכיכר העיר. מלך מלך. זוהר ארגוב.

כשאני לבד בבית, אני גם מדבר לעצמי. בהתחלה אני עוד מהוסס, שלום שלום כזה, ורק מעיר הערות חשובות – "טעים!", "נו מה יהיה?", דברים כאלה. לאחר זמן מה, אני מתיר את חרצובות לשוני ופותח בדיאלוגים מוזרים של ממש. היום, למשל, ניהלתי בקול רם דיון סביב משמעות המשפט

I have your dreams and your teeth marks

מהשיר הנהדר של "הנשיונל", להקה שהקשר בינה למילות שיר קונקרטיות דומה לקשר בין טוקבק ב-YNET לכתיב נכון. כשלבסוף הגעתי לכמה מסקנות קלושות, הבנתי שזה עוד משהו שאני עושה כשאני לבד בבית – מוצא סימבוליזם מוגזם ומטופש ומיותר וחסר היגיון בכל שיר שאני שומע, ומחבר את זה איכשהו אליי. ולא רק במוזיקה – אני יודע ש"ראלף ההורס" משמיד בתים בסרט כסמל להשמדתי את ביתי במציאות, וכמובן שלחאליסי בסדרה "משחקי הכס" יש דרקונים כי, נו, זה ברור, כי דרקונים זה מגניב.

בכלל, הטלוויזיה תמיד עובדת ברקע כשאני לבד בבית. אני בקושי מסתכל עליה. רק שיהיה רעש. היא דולקת גם כשאני הולך, כמעט בכל לילה, לישון על הספה. פעם בכמה לילות אגרור את עצמי למיטה, ואשן רק על חצי ממנה.

                    .

על אף המלודרמה שמתפרצת מדבריי, אין כאן שום דבר מרגש או דרמטי במיוחד. פשוט כשאני לבד בבית והשעה 3 בבוקר, אז אני מעסיק את עצמי בכתיבה על עצמי. מה כבר עוד יכולתי לעשות? לשטוף כלים? אל תתחילו איתי שוב.