הבלוג לא מת. וגם לא ממש חי. זומבים הם קלישאה. הבלוג הוא מומיה, זה מה שהוא

הכתיבה עוד בוערת, אבל הפנאי לחרוך את הדף – פנאי נפשי, מעשי או יצרני, ודף ממשי, וירטואלי או מדומיין – הולך ומצטמצם.

ובכל זאת, אני לא רוצה לקבור את הבלוג. עדיין לא. אני אוהב אותו, והוא למד לחבב אותי בחזרה אחרי, כמה? 4.5 שנים? שאללה ישמרני.

ועד לפוסט הבא, שיגיע במהרה בימינו, מכאן אפשר להגיע לאחד רנדומלי מהעבר:

https://ktavet.wordpress.com/?random

תקפצו לבקר מדי פעם. הבלוג זקוק לכם.