עומד מול המפלצת האפורה, הידועה גם בשמה "מכונת הכרטיסים", ומוציא בחוסר אונים את הכסף מהכיסים. היא ניצבת לה שם, זחוחה וקרירה, מחכה לבלוע את כספי בתאווה.
לוחץ על כפתור, ונדרש ללחוץ על עוד אחד, ועוד אחד. שישה שלבים, לא פחות. שישה שלבים מסובכים שדורשים חשיבה – אני רוצה כרטיס אחד? אני רוצה אותו לנסיעה אחת? אני רוצה קבלה? לא יודע, אההההה אני לא יודע!!!! שישה שלבים מייגעים, עד שתינתן לי הזכות לרכוש כרטיס לנסיעה ברכבת הקלה, ואני רק בשלב השני. הלחיצה האיטית מתחילה להלחיץ.
השמש מסנוורת. אני בקושי רואה את המסך. נלחץ קצת יותר.
הרכבת מתקרבת, הרכבת מגיעה. זהו, עכשיו עמוק בלחץ.
.
משום מקום, מגיח מלאך ג'ינג'י לבוש שחורים. זקנו כה דליל, שהוא נראה כאילו חיבר שיערות רגליים אקראיות ללחייו בדבק מגע; משקפיו כה גדולים, שעיניו נראות כאילו בעוד רגע הן קופצות עליי ומתחילות להרביץ לי; ודיבורו כה עדין, שהוא נשמע כאילו כל חייו התחנך בחדר אקוסטי שלא דרש ממנו לצעוק.
"רוצה את הכרטיס שלי? אני לא צריך אותו," אמר וחייך.
"כן!" הגבתי בהיסטריה. הדלתות ברכבת נפתחות. כבר לא בלחץ, אלא בהתקף קטטוני.
"קח, צדיק, קח," הוא נתן את הכרטיס ללא היסוס.
"תודה!" אמרתי. מיהרתי לתת לו כסף. חיפשתי סכום מדויק. זה היה קשה. יותר מדי קשה.
לו היה לי זמן, הייתי מדמיין ישיבה בה נמצאים מנהלי חברות תחבורה מלאי חשיבות עצמית, שותים קוניאק ומעשנים סיגרים, ודנים ביניהם על מחיר הנסיעה החדש. "שישה שקלים!" יגיד אחד. "מה פתאום," יאמר אחר. "זה לא מספיק דופק אותם!" יזעק השלישי. "משהו עם אגורות, צריך משהו עם המון המון המון אגורות, נגיד 6.90," יגיד הרביעי בחיוך ממזרי. "כן כן, אגורות, ככה שגם לא יהיה להם את הסכום המדויק לעולם – לעולם אמרתי! – וגם הם ייתקעו עם עודף, מלא עודף, אינספור עודף! מוהאהאהאהא!" יצחק החמישי. "וגם הנהגים יסתבכו ככה, וזה יעכב את כל הנסיעה, וככה כולם, אבל כולם, כו-לם, ישנאו נסיעה בתחבורה ציבורית קצת יותר," יסכם השישי. והם יתפקעו עד השמיים, וילגמו מהקוניאק, ויקפצו לשחות בבריכת אגורות כמו סקרוג' מקדאק.
את כל זה הייתי מדמיין לו היה לי זמן. אבל לא היה לי.
"זה בסדר, תביא רק שש, שלא תאחר לרכבת," הצדיק הרגיע ולקח שישה שקלים מידיי. לא היה לי זמן להתווכח.
"תבורך!" צרחתי לכיוונו ונכנסתי לרכבת בשנייה בה הדלת נסגרה. אית'ן האנט מ"משימה בלתי אפשרית" היה גאה בי. אולי הוא כבר. אין לדעת.
.
ובתוך הרכבת, תור להעברת הכרטיסים במכונת הבידוק. בזמן שהקשישה הראשונה שולחת את ידה באיטיות שלא תיאמן לעבר הכיס, מתחילות מחשבות הקונספירציה.
"אוי, ומה אם הוא דפק אותי? שיט, שיט, שיט, אני לא מאמין. הוא דפק אותי. הוא סתם נתן לי כרטיס משומש, ואני אצטרך לרדת בתחנה הבאה. וזה במקרה הטוב, אם לא יגיעו הבודקים הפאשיסטים האלה לפני שאספיק לרדת, והם יתנו לי קנס של 200 שקל, והכל כי נתתי אמון במישהו זר ולא עצרתי לרגע לחשוב על זה."
סבתא אחרת. עוד שתי סבתות מגיע תורי.
"איך תמיד כשאני רואה את רפי גינת רועם בסיפוק על 'עוקץ', אני אומר לעצמי שהם כאלה פראיירים, ומי נופל בפחים האלה. והנה גם אני נפלתי. היבריס, הו היבריס ארור."
סבתא אחרונה.
"אידיוט, אידיוט, אידיוט, אידיוט. כמה עצוב שאי אפשר לסמוך על טוב לב של בני אדם בחברה שלנו. עד שמישהו עושה מחווה נחמדה, מסתבר שהכל מזויף."
תורי. אני מכניס את הכרטיס למכונת הבידוק. הוא בתוקף, עובר בלי בעיה, ועל המסך הקטן כתוב "נסיעה טובה".
.
אה. אז, אוקיי. אולי בכל זאת יש אנשים טובים בעולם. תירגעו קצת, שמעתם? לא צריך ישר לחשוב על האופציה הכי גרועה.
ktavet.wordpress.com 