Manic pixie dream girl הוא מושג שהמציא מבקר קולנוע שנון, המתאר סוג מסוים של נשים שרואים בקולנוע ובטלוויזיה. זו הבחורה הנורא חמודה, נורא טהורה, נורא כאילו-משונה, נורא ילדת-אינדי-מגניבה, שהיא כולה פרי דמיון של תסריטאים רגישים וכל מטרתה היא ללמד את הגבר המרובע 'לחיות את החיים', 'לנצל את ההזדמנות', 'לצאת מהבועה שלו', ועוד כל מיני הבלים של ניו אייג' בשקל. תחשבו על דארמה מ"דארמה וגרג", פני ליין מ"כמעט מפורסמים", או כל דמות של זואי דשנל אי פעם.
הדמות הזאת קיימת בכל כך הרבה סרטים שהיא נהפכה לקלישאה איומה, ובתהליך גרמה להמון בני אדם לחשוב שנשים כאלה קיימות. הן לא. אף אחת בעולם היא לא באמת כזו.
אף אחת.
הרהרתי בזה לאחרונה מסיבה מרגיזה במיוחד. ניסיתי להגיע בדרך הקצרה ביותר למרכז העיר וחציתי, כמו תמיד, את גן העצמאות באלכסון דרך המדשאה. איתרע מזלי, ובדיוק כשהייתי באמצע הצעידה נפתחו ארובות הממטרה. אוהו, ואיך הן נפתחו. בזעם. בנחישות. בכוונה. לגמרי בכוונה. הן עשו לי דווקא.
'הלוואי ועכשיו, ברגע זה, הייתי manic pixie dream girl', חשבתי כשרצתי לכיוון חוף מבטחים. הייתי מעפעף ומחייך, מרקד ומדלג בין טיפות המים, מקשקש וממלמל אמירות חמדמדות על נפלאות היקום, וכל הסיטואציה הזאת הייתה נראית לי קסומה ונהדרת.
אבל אני לא בחורה כזאת, ולא הייתי מאושר. הייתי בעיקר רטוב. ועצבני. סטופיד ממטרות.
ktavet.wordpress.com 